"המופע של טרומן"

נתנאל קראוס, כ"ב בכסלו תשס"ז,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

אז הם שואלים אותנו אם אנחנו דתיים באמת... דתיים כמו שאנחנו מלמדים אותם להיות או לפחות איך להיות.
אנקדוטה: ישיבת "נהר דעה" נהריה תובב"א, במלא עוזה והדרה, היית ישובה בחדר האוכל, ותיקי מסכתות לצד עוללי דרבנן משיעור א', רבניה אברכיה ותלמידיה. היית זו סעודה חגיגית לקראת גיוסם הקרב ובא של שיעור ב', בו חבר הייתי בזמנו אנוכי. אכלנו ממטעמיה של עליזה – הבשלנית, וגמענו מקור מים חיים מרבותינו שליט"א.
נתבקשנו מראש, שיעור ב', לומר מספר מילים.
ל. , בחור משכמו ומעלה, חרוץ שבחרוצים נבחר לשאת דברים בשם שיעורינו. וכך סיפר.

מעשה שהיה :
בוקר אחד הוא נכנס לחדר האוכל. לקח סלט, חביתה, זיתים, לחם והתיישב לאכול.
בוקר שני הוא נכנס לחדר האוכל. לקח סלט, חביתה, זיתים, לחם, והתיישב לאכול אבל אז בחור משיעור א' שאלו שאלה.
"תגיד", פצח החבר, "מדוע אתה אוכל שבעה זיתים? זה משהו בקבלה? אתמול ראיתי שלקחת שבעה זיתים וגם היום לקחת שבעה זיתים".
ל. הביט מטה לעבר צלחתו, אכן הבחור לא טעה, שבעה במספר.

"לא היה לי מושג מה הבחור רצה" .ל. סיפר וצחק "בכלל לא שמתי לב כמה זיתים לקחתי, אבל הבחור הזה שם לב כמה זיתים לקחתי אתמול והיום?! פתאום קלטתי..." החל מבאר "כמה שחבר'ה משיעור מתחתיך מסוגלים לצפות בך, ושהם יתפסו אותך גם בדברים קטנים שבכלל לא התכוונת אליהם". הוא השתהה לרגע ופנה בדבריו לשיעור א' אשר בימים הקרובים יכנסו לשנתם השניה, ויתפסו את מקומם כשיעור ב'. "אתם עכשיו הופכים לשיעור ב', ופשוט צריך להפנים שהחבר'ה שיהיו שיעור א' שנה הבאה, יצפו בכם ואתם צריכים להוות בשבילם דוגמא, דוגמא של תלמיד חכם... אפילו בזיתים שבצלחת".

חזרה לסן פרנסיסקו.

כבר פעמיים שאלו אותי, חבר'ה מהבית-ספר, אם אני דתי, לא סתם אחד שמשחק אותה, אלא דתי באמת.
דתי באמת? בהתחלה די לא הבנתי את השאלה, מה זאת אומרת – אם אני דתי באמת? חששתי שאולי אני עושה משהו לא בסדר. מה גם שהסיטואציה בפעם הראשונה לא היית רצינית ביותר, כך שלא יחסתי לדבר לשאלה משקל מהותי כזה או אחר.

בפעם השניה כבר נכנס הטלכרט.
מאיה ואלנה נכנסו למשרד שלנו. אלנה ביקשה להדפיס משהו שהיא צריכה לקולג' , למאיה סתם היה משעמם. דיברנו שלושתנו על הא ודה בזמן שאלנה קשקשה במחשב.
אני לא זוכר מה הפעם הוביל לשאלה, אם היה משהו כזה. מאיה פנתה אליי, שאלה אותי אם אני דתי. "כן" עניתי בפשטות. היא לא הסתפקה ולאחר שסיימה לגלגל את עיניה, שאלה שוב אם אני דתי באמת... דתי מהבית.
"אני דתי מהבית..., כן" עניתי, לא מבין מאיפה בכלל השאלה באה.
הרי ברור שאני דתי! כיפה על הראש, ציצית, מניח תפילין עם התלמידים בבוקר, הייתי בהסדר ובני עקיבא שלחו אותי לכאן! אז ברור שאני דתי... ברור... ברור? ברור למי?

מאיה שאלה אותי אם אני דתי באמת? נו... בטח שהיא תשאל.

לאחרונה, באחת השיחות השבועיות שלנו עם הרב, הרב העלה נקודה מעניינת. הוא סיפר על כך שפעם, בבית הספר, הוא העסיק רבנים וכמובן שהם היו חכמים, חרוצים וכו... אבל, אמר, לכם יש השפעה רבה יותר על התלמידים.
השפעה רבה יותר? ובכן זה לא דפי העיון שנוכל לכתוב, מן הסתם, גם לא הקושיות שנוכל להעלות מהפשט בזה אין ספק שהרבנים יקחו אותנו. אבל, 'לנו', הרב אמר שיש השפעה רבה יותר.
'איך' בראשי שאלתי? – "אתם, זה ההשפעה, אתם הדוגמא שלהם, הם רואים אתכם ומבינים שיש דתיים שהם גם 'קולים' " אני לא זוכר אם זאת המילה שבה הרב השתמש. הרב בפשטות התכוון שאותם רבנים אולי מלמדים פיקס, אבל התלמידים לא רוצים בהתחלה (או ברובם) להיות כמוהו. הוא מסמל עבורם משהו, זה בטוח, אבל הוא רחוק מלהיות מודל לחיקוי.
"אבל אתם..." אנחנו משהו אחר.
אנחנו הולכים מכות בצחוקים עם החברה אבל עם כיפות על הראש, מדברים בהתלהבות על סרטים שראינו אבל נוטלים ידיים ומברכים לפני שטורפים את הסנדוויץ'. אנחנו מריצים בדיחות עם החבר'ה אבל בשבת לא נעיז להדליק את האור. אנחנו נצעק "איזה שיר פצצה" כששיר אהוב יתנגן אבל בשמונה עשרה נעצום עניים ונתנדנד.

אז מאיה שאלה אותי אם אני דתי באמת? נו... בטח שהיא תשאל.
זה מוזר. מצד אחד הוא דתי מהאלו המשונים שאוכלים רק כשר, כי כאן כשמחלקת הבשר זה בעיקר ניתחי חזיר, לאכול רק כשר זה בהחלט שונה. הוא לא רואה טלוויזיה בשבת או נוסע לטייל. לעזאזל הוא אפילו לא ידליק את האור גם אם הוא ממש יצטרך, ולמה? כי שבת.
אבל מצד שני... הוא אוהב את הסרטים שאני אוהבת ושומע מוזיקה, טוב... חוץ מראפ, שגם אני שומעת, הוא משתולל עם החבר'ה, ולפעמים כשאין מה לעשות בשיעור בגלל שרק חצי כיתה נוכחת, אז הוא מדבר איתנו כל השיעור על כל השטויות שעשו בתיכון שלו בנתניה (ל"ח אנרכיה יבע"נ כבוד!!) או כל מיני דברים כאלו ואחרים שקרו לו. והוא שונא בדיחות שחורות אבל הם קורעות אותו מצחוק.

אז לכל הרוחות ... אתה דתי באמת או שאתה עובד עליי?

נכון, אולי היא לא צעקה ''לעזאזל'', גם כנראה לא ניערה אותי ושאגה ''לכל הרוחות תענה!!'' אבל בפנים מתחולל מאבק.
האם זה הגיוני?, זה יכול להיות? גם וגם?

אם עד עכשיו אדם דתי נראה רחוק ומנוכר, משהו מוזר ולא שייך. עכשיו עומדים מולם חבר'ה, ממש בזו המילה - חבר'ה, לא רבנים ולא חייזרים, חבר'ה כמוהם בול - אבל דתיים.

אז הם שואלים אותנו אם אנחנו דתיים באמת... דתיים כמו שאנחנו מלמדים אותם להיות או לפחות איך להיות.
ופתאום זה מקבל צורה אחרת, אם עד עכשיו אדם דתי נראה רחוק ומנוכר, משהו מוזר ולא שייך. עכשיו עומדים מולם חבר'ה, ממש בזו המילה - חבר'ה, לא רבנים ולא חייזרים, חבר'ה כמוהם בול אבל דתיים.

לכם יש השפעה רבה יותר, אתם כן משמשים כמודל לחיקוי.

"כן" הרמתי גבות, "אני דתי".
"דתי מהבית?" – "כן דתי מהבית, מאז ומתמיד"
"למה את שואלת?" – "איי דונט נו" היא ענתה את התשובה הטיפיקאלית למתבגר שלא ממש רוצה לענות.

היא התיישבה לאחור בכיסא, השיחה התגלגלה הלאה.