לא טוב היות האדם לבדו

נתנאל קראוס, א' בטבת תשס"ז,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

להיות לבד. בלי אף אחד שמכיר אותך מסביב, במקום זר. בלי מישהו לדבר איתו, להחליף מילה. לאכול לבד, בשקט. לחוות לבד את הנופים היפים, בלי לחלוק את ההתרגשות עם חבר. לעזעזל, זה כואב.
לכל אחד יש חלומות אבל ישנו חלום מהסוג שכל אחד רוצה לעשותו אבל בחיים לא יעשה אותו. למה? כי זה משוגע מידי, מוזר אולי פשוט קשה ולפעמים כל הסיבות כולם.
יש לי חלום אחד כזה ולא מזמן פגשתי גברת, ציירת פרוטרטים על החוף במונטריי, שעשתה את מה שאני חושש לעשות, חושש אבל כל כך רוצה.
להיות נווד. תיק על הגב, מפה אולי, קצת כסף בכיס ולהסתובב. להזרק ממקום למקום, ללכת לאן שהרגליים או הכביש יקחו אותי.
קוראים לה בלה – "זה השם העיברי שלי" היא אמרה, יהודיה. זיהתה אותנו לפי הכיפות של החבר'ה, אז היא התחילה לדבר כדרכם של אנשים. פעם נתקעה בדרכים בלי כסף, התחילה לספר. "אז פשוט התחלתי לצייר אנשים ומזה עשיתי כסף, ככה במשך תקופה" חיוך נמתח על פניה בעודה נזכרת בעבר.
האם אני פוחד? כן, כנראה שכן. ובכן לפחד יש מעלות וחסרונות. הוא, בהחלט, שומר עליך מפני סכנות אבל הוא גם מעיק, ולפעמים חוסם. האם אנשים גדולים שעשו מעשים מטורפים או עמדו מול סכנות ויכלו להם לא פחדו? כן, מן הסתם הם פחדו ובכל זאת התגברו על הפחד ופשוט עשו. אך כמה שזה בכלל לא פשוט.

"כל יום עשה משהו שאתה פוחד ממנו"

את המשפט הזה קראתי לפני שנים בספר עצות שאימי קבלה במתנה מחברה טובה. ובאמת, דרמטי ככל שזה נשמע, המשפט הזה נחרט כל כך חזק אצלי בראש ובכל פעם שנקראת בדרכי הזדמנות אני משתדל לקיים את המשפט, מצליח או נכשל זו כבר שאלה אחרת.
חלום הנוודות נדחה בנתיים, אולי לעד, אבל ישנו אתגר נוסף, מחסום אחר שרציתי לעבור. משהו יותר מציאותי אבל... חשש.
הבטחתי לעצמי עוד בארץ שכשתהיה הזדמנות אני לוקח רכב ונוסע רחוק, לבד. לא מסובך, אמת, אבל אף פעם לא עשיתי זאת. אף פעם לא נהגתי למרחקים גדולים, תמיד חששתי שלא אוכל להסתדר, הרחק, בכבישים או בערים לא מוכרות. אף פעם לא ניסיתי ודווקא בגלל זה פחדתי.
ההזדמנות הגיעה השבוע. עוד בערב שלפני, כאשר התיק כבר היה ארוז, חשבתי לרדת מהרעיון. אמא שלי דאגה, "מה אתה צריך ליסוע כל כך רחוק, לבד?", ובאמת זו נסיעה ארוכה, ומה יקרה אם הרכב יתקע? אררר... - "כל יום עשה משהו שאתה פוחד ממנו" דחף אותי קדימה.

בבוקר התארגנתי ונסעתי, ביום הראשון נסעתי לסקרמנטו, עיר הבירה של קליפורניה, את הלילה ביליתי במוטל מעט מזרחה מהעיר ולמחרת המשכתי ללייק טהו, אגם גדול, מוקף הרים מושלגים אשר מחציתו נמצא בשטחה של נוואדה. הדרך חזרה ארכה ארבע וחצי שעות לערך. חבריי לנסיעה היו רדיו ושקית וחצי של גרעינים שחורים.

"איך היה?" נשאלתי. "משעמם אבל נחמד" עניתי.
עצוב לטייל לבד.
זה לא ה"לבד" שמפריע, אני לפעמים פשוט צריך את זה, להסתגר לבד בחדר או להסתובב כמה שעות, רק אני, לקצת שקט, להתאוורר טיפה מהכל.
ועדיין אני כותב שעצוב לטייל לבד, ...עצוב.

במהלך היום, בנסיעות, היה ממש טוב. אני נוהג, מוזיקה מכל הסוגים ברדיו, שקית גרעינים נחה במושב לידי ובחוץ הנופים ההרריים של קליפורניה.
אבל הלילה... הלילה היה שונה לגמרי.
הגעתי למוטל בערב, מקיים את בקשתה של אימי לא להסתובב בחושך אלא ללכת למוטל לפני חשכה. נכנסתי לחדר, סגרתי את הדלת מאחורי ואז.... שקט. הטלוויזיה מהחדר השכן נשמעה, שיחות של אנשים אקראיים שעברו בחוץ. ואני שם, בחדר 210, זר, לא מכיר אף אחד, אף אחד לא מכיר אותי.
אכלתי בדממה ארוחת ערב, הדלקתי נרות חנוכה, ראיתי קצת טלויזיה, מקלחת, ערבית, שקט.......... שום מילה לא הוצאתי, עם מי?
בבוקר קמתי, הסתדרתי, בדקתי שוב במפה את הדרך למשך היום ונסעתי ללייק טהו.

במבט לאחור זו היית תקופה מדהימה, יגידו, אבל כשאז היה עדיין עכשיו, בהווה, זה פשוט קשה.

החויה היית קצרה, בסך הכל לילה אחד אבל במידה מסויימת זה מספיק.
להיות לבד. בלי אף אחד שמכיר אותך מסביב, במקום זר. בלי מישהו לדבר איתו, להחליף מילה. לאכול לבד, בשקט. לחוות לבד את הנופים היפים, בלי לחלוק את ההתרגשות עם חבר. לעזעזל, זה כואב.

לא טוב היות האדם לבדו (בראשית ב', י"ח).

חזרתי הביתה בשלום ועמדתי במשימה שהצבתי לעצמי. אני ראיתי שאני יכול להסתדר בדרכים, עם המפה, עם הנהיגה. אני יכול ליסוע לבד לאן שאני רוצה, אני יכול, אבל אני ממש לא רוצה.

במבט לאחור היה כיף. לראות מקומות חדשים, לצאת קצת החוצה. כעת ישנם סיפורים לספר, נופים לתאר. אבל כל זה רק במבט לאחור, כאשר באותו לילה, שם לבד, זה היה, כמו שאמרתי - עצוב.
ואז אתה קולט.... כל האנשים האלו עם ההרפתקאות והדברים שעברו, עם החיוך שמתפשט על הפנים כאשר הם מדברים על העבר. זה קשה.
במבט לאחור זו היית תקופה מדהימה, יגידו, אבל כשאז היה עדיין עכשיו, בהווה, זה פשוט קשה.
בן אדם אחד בדרכים, מול כל העולם.
יושן כל לילה באיזה מקום אקראי.
לא במקום שיכול לקרוא לו בית.
בלי חברים, רק הוא והשקט.........
לבד......


--טעימה מן הבדידות, הלילה במוטל--


--בדרך ללייק טהו על כביש 50 היפיפה--


--לייק טהו מהצד המזרחי שבנוואדה, בנקודת תצפית הנקראת ממוריאל פויינט--