גלות

נתנאל קראוס, ז' באדר תשס"ז,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7


אבא עם הילדות שלו מדבר בעיברית, שני חבר'ה צעירים מדברים בעיברית, המוכר אמנם לא יודע עיברית אבל שאל אותי "דו יו וונט טהינה אנד הומוס אין דה לאפה?". שתי אמהות צעירות בכסוי ראש מדברות אחת עם השניה בעוד ילדיהם, עם ציציות משתלשלות, נהנים מהפיצה. מולנו חנות בשם דה מיצווה סטור 613 ובכל רגע נתון עובר לידנו, ברגלו או ברכבו, אדם עם כיפה על הראש.
 
שש וחצי שעות נסיעה, לא כולל טעות שלי שהובילה אותנו חצי שעה לכיוון הלא נכון.

עד מתי כביש 5, סן פרנסיסקו – לוס אנג'לס.

תרשו לי... – דוס אנג'לס.

-- -- --

 

סופ"ש ארוך. לשבת וראשון התווסף גם שני: פרעזעדענט דעיי – יום הנשיא.

התארגנו כראוי ויצאנו להתאווררות קצרצרה במחזותיה היהודים של קליפורניה.

יום שישי, לאחר בית ספר, פנינו הביתה להתארגנות ומשם לפקקים שעה לפני שבת בדרך לאוקלנד, שכנתינו הקרובה. התארחנו לארוחות שבת אצל זוג צעיר וקורע מצחוק, אהרון ורינה, אשר עושים נפשות באיזורם. אוכל טעים, שבת במקום אחר, קצת להשתחרר. בחיי זה היה טוב. רחוק מהכל.

 

בית כנסת מגניב יש להם באוקלנד, בית כנסת משולש, מה שגרם לנו מעט תהיות לזהותם המקורית של בעלי המבנה. נעננו בכך שהמקדש מעט, בצורתו הנוכחית, מסמל את אהלו של אברהם אבינו, חתיכת אוהל הייתי אומר.

אהרון ורינה דאגו לנו לשינה אצל חבריהם. הבנות שוכנו בדירה הקרובה (20 דקות), ואנו הבנים כיתתנו את רגלינו עשר דקות נוספות ב-שדרת פארק, כך שהיה לנו יותר זמן לחשוב.

 

שבת בבוקר עושים את דרכנו במזג האויר החמים של אוקלנד, עם חולצות קצרות לשם שינוי, לעבר בית הכנסת. בכרסנו עוגיה וכוס מיץ תפוזים מפנק שהוענקו לנו ע"י סברינה מארחתינו.

בין ביס ללגימה דיברנו מעט עם סברינה. היא סיפרה על בעלה, פיל, שלומד באוניברסיטה השכנה ועל כך שהוא קיבל הצעת עבודה בארץ, ללמד באחת האוניברסיטאות בארץ. הם מתכננים לעלות לארץ אבל הם עוד לא החליטו.

כמובן, חשבתי, זו החלטה קשה, אבל כשהיא המשיכה התברר שהם לא החליטו אם זה יהיה לפני החגים או לאחריהם ....מגניב.

 

אני וישי צועדים, שבת בבוקר,  אנשים יושנים.

מספר מפהקים מסתובבים עם כלביהם, ישי מושך את תשומת הלב עם טליתו המתנפנפת, מדברים.

השיחה גולשת מעתיד האומה ועד למחסור החמור שלנו בסבון כלים, בין לבין "זה" עלה, בהתחלה היה קשה לי להסכים, אבל אחרי שמקדישים לזה מעט מחשבה או יותר נכון מבלים יומיים ב-דוס אנג'לס, עלול להפלט איזה לעזאזל קטנטן של חרטה.
יש להם הכל. קהילה, חיי תרבות, מסעדות, חבר'ה, בתי ספר, לאפה ופלאפל. הכל חוץ מארץ ישראל, אבל גם היא, הם יודעים, מחכה להם, לא בורחת לשום מקום.

 

"ממש צריך להעריך אמריקאים שעולים לארץ" ישי פתח, "כאילו... יש להם פה הכל, עבודות טובות, הם גרים באיזורים טובים, יש קהילה, יש שקט לילדים, אף אחד לא רודף אותך פה, אין פיגועים ובכל זאת אנשים, משפחות, עוזבים הכל ועולים לארץ, ומה מחכה להם בארץ? צוחקים עליהם או עובדים עליהם בעניים".

תכל'ס.....

 

מוצ"ש.

חזרנו לכמה שעות שינה בסן פרנסיסקו ובארבע לפנות בוקר היינו יושבים על מטלטלינו ברכב, אפילו הספקתי לשטוף כלים, ווהו!!

שש שעות נסיעה, ישי ואני התחלקנו בנהיגה, הלוך.

(סיפור נחמד – עצרנו בדרך על כביש 5 בכדי להתפלל באיזה תחנת מנוחה. כולם כבר התחילו להתפלל ואני הייתי עוד בטלפון עם אחי ה-"נחלאווי הצעיר" שיצא לשבת, אח"כ בזריזות אצתי לתפילין.

בין היד לראש ניגש אליי אדם בין 62, דווקא ניראה בתחילת החמישים, ולא... לא היה תלוי עליו שלט אני בן 62.

הוא פשוט ניגש ואמר " אני מרגיש אשמה, לא הנחתי תפילין מאז בר מצווה ופתאום ככה לראות אותכם". חייכתי, מצביע על התפילין מציע לו להניח אחרי, הוא התעלם מההצעה, ישי הגיע והוא דיבר איתנו קצת, ישי הציע, גם הוא, לעזור לו להניח את התפילין אבל היהודי התחמק, "אני כבר לא זוכר איך להניח" חזר ואמר, "אפילו לקרוא עיברית כבר שכחתי". הוא חישב שעברו 49 שנה מאז שהניח תפילין, מאז הבר מצווה.

דיברנו קצת על המספר המתדלדל של יהודים אורתודוכסים ברחבי ארצות הברית, "נחמד לראות שנשארו יהודים אותודוכסים" סיים ונפרד בחיוך. דווקא פתיחה מגניבה לתפילת שחרית. עכשיו שאני חושב על זה - הפרדוקס הוא שאותו אדם אמר שגם הוא בדרך לאל.איי ?! מוזר.... בכל אופן לעינייננו).

  

את יום ראשון עברנו ב:

 1.מוזיאון אומנות בשם גיטה.

2. קיטוריו של ישי – מדוע אנחנו במוזיאון?? כשעוד לא אכלנו משהו מארבע בבוקר!!!!

 

בערב התוודעתי, פנים אל פנים, לסוג אחר של שליחות. שליחות בקהילה דתית וגדולה במיוחד.

לא מזמן, פגשנו את דני ימיני, השליח המרכזי בלוס אנג'לס, ולא אומר תשבחות של אדם בפניו וברור שיש.

עמדנו בסטארבאקס, הוא אני ואלעד. אני זוכר שהוא התעניין בשליחות שלנו ועמד על ההבדלים, עם מעט הלצות פה ושם, בין השליחות שלנו בסן פרנסיסקו לבין השליחות של ארבע עשר בנות השירות בלוס אנג'לס. אך אין טוב ממראה עניים.

רייצ' ואביטל דיברו עם הבנות של לוס אנג'לס בקשר למקום הלינה שלנו ללילה ואולי גם איזה מסעדה, בשרית כמובן, לסיומו של יום. השליחות, ישתבח שמם, היו עסוקות בבית ספר ושאלו לעזרה על מנת לסיים כמה שיותר מהר, כך שמצאתי את עצמי באמצע טיול נועץ בדי זהב לארונות והופך בית כנסת בבית ספר לאולם בו יוענק האוסקר של פורים.

 

נענו בעיקר סביב הצירים "פיקו" ו"רוברטסון", האזור בו מתרכזים היהודים.

חנויות ובהם כיתובי עיברית בצד ערבית (– פרסית) על חלונות ההראווה סביבנו.

לפני שפנינו לבית הספר, בכדי להשביע את רעבונו המשתלח של ישי, אכלנו בטאבון בשם מאפיית ביבי, שם לצד איתיות עיבריות המציינות מיני מאפים נכתבו מחירים לפי המטבע המקומי – דולר.

לארוחת ערב, לאחר סיומם של הקישוטים בבית ספר, אכלנו סיני מוקפץ במסעדה פרסית כשרה.

בתי כנסת על ציר פיקו, הרבה כיפות מכל סוגי הבדים והצבעים.

את  היום השני סיימנו על לאפה במסעדת נגילה. יודעים כמה זמן לא אכלתי לאפה?!
"ממש צריך להעריך אמריקאים שעולים לארץ" ישי פתח, "כאילו... יש להם פה הכל, עבודות טובות, הם גרים באיזורים טובים, יש קהילה, יש שקט לילדים, אף אחד לא רודף אותך פה, אין פיגועים ובכל זאת אנשים, משפחות, עוזבים הכל ועולים לארץ, ומה מחכה להם בארץ? צוחקים עליהם או עובדים עליהם בעניים". תכל'ס.....

 

אני וישי עמדנו מחוץ למסעדה בוהים ברחוב. זה קרה שוב, בלי קשר לאוקלנד אבל בכל זאת עם...

"גלות!!!, זה ממש גלות" ישי צעק בתסכול.

עומדים מחוץ לנגילה ובפנים אבא עם הילדות שלו מדבר בעיברית, שני חבר'ה צעירים מדברים בעיברית, המוכר אמנם לא יודע עיברית אבל שאל אותי "דו יו וונט טהינה אנד הומוס אין דה לאפה?". שתי אמהות צעירות בכסוי ראש מדברות אחת עם השניה בעוד ילדיהם, עם ציציות משתלשלות, נהנים מהפיצה. מולנו חנות בשם דה מיצווה סטור 613 ובכל רגע נתון עובר לידנו, ברגלו או ברכבו, אדם עם כיפה על הראש.

ישי צחק רגע לפני הזעקה כאשר זוג לא דתי יצא ממרצדס שחורה. "ישראלים בטוח" טען, אני הייתי די מסופק. הם עברו לידנו, הבעל שאל את אשתו, באנגלית, אם המפתח אצלה והיא, בעיברית, עונה כן.  

 

יש להם הכל. קהילה, חיי תרבות, מסעדות, חבר'ה, בתי ספר, לאפה ופלאפל.

הכל חוץ מארץ ישראל, אבל גם היא, הם יודעים, מחכה להם, לא בורחת לשום מקום.

ובכל זאת חלק מהם כן עולים.

 

השאלה האמיתית היא – עד כמה אנחנו מעריכים את זה, אם בכלל?

 

 

 

--דתי במאפיה של ביבי, שימו לב לרבי מצד ימין למעלה--

 

--דתי מחוץ למסעדת נגילה--

 

--דתי נוסף מחוץ למסעדת נגילה--

 

--דתי נוסף מחוץ למסעדת נגילה--

 

--לאפה!!! במסעדת נגילה--