התנצלות

נתנאל קראוס, ט"ז באדר תשס"ז,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7


אילו מאבקים, קרבות ממש, מוחי ולשוני. הלשון משתלחת הלאה, לפרוק מעליה שלל חידודים בעוד המוח, אומלל, צווח הס, חושב אך מעט קדימה, "התוצאות!" זועק.
בעבר הייתי מתנצל הרבה.

לא לחינם אלא על כל מיני בוקי סריקי, במלוא המובן, שעשיתי.

יום אחד חטפתי על הראש, אני כבר לא זוכר ממש ממי.

"אתה כל הזמן מתנצל, זה כבר לא שווה כלום!", אח... כואב.

לזמן מה חייתי עם הרעיון בראש - מעכשיו והלאה אני לא מתנצל יותר, אלא אם כן ממש הגזמתי.

רעיון די תכליתי – עשית טעות, תחיה איתה.

חינוך סגפני עד לתוצאה המספקת, אי עשיית טעויות.

אבל אני נשאר אני.

 

 

"הלל אומר: ...ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע..." (אבות ב,ד)

כנראה שזה לא כזה קל, אחרת למה שיכתבו דבר שכזה במשנה.

 

תמיד כשאנשים מדברים, כשאני משתתף בשיחה, יש לי הרגשה כאילו אני צריך רסן.

אילו מאבקים, קרבות ממש, מוחי ולשוני.

הלשון משתלחת הלאה, לפרוק מעליה שלל חידודים בעוד המוח, אומלל, צווח הס, חושב אך מעט קדימה, "התוצאות!" זועק.

 
לא לזה התכוון המשורר, אך עם זאת, לאחר שהקולמוס עשה את דרכו חזרה מהקלף אל הקסת ישנו צד נוסף שיפרש.

אני מתעב ויכוחים. כל פעם שאני נמצא בקרבת אחד אני מרגיש דחף להביע את דעתי הענווה, ולהאיר את קיומם של הנוכחים בהשגותי הנעלים. עם זאת כל פעם בסיומו של ויכוח, מצאתי עצמי מתעצבן עליי - 'מה אתה מתערב? מה זה משנה? סתם לריב עם אנשים? להראות שאתה צודק או משהו? תשאר בצד! תקשיב ותשתוק'.

דחף ישן זה נמצא, אמנם, תחת דיכויו של העריץ – אנוכי. אך גם המערכת המחושלת שנבנתה בשנים האחרונות מפספסת פה ושם עקיצות ושנינויות. ואז אני כבר חוטף פעמיים, בראשונה מן האנשים שנפגעו מ"הבדיחה המטורפת" ושנית ממני.

כך שאני מצליח, אך ההצלחה כמותית , לצערי. מתבטאת לא בכך שאני לא פוגע באנשים אלא בכך שאני פוגע בפחות אנשים.

 

דבר אחד שעליו אני כעוס הוא שיעור קצרצר בחיים על הפלנטה. 'כל פעם שמנסים להיות אמיתיים עם מישהו, צריכים להיות מוכנים לאסון'.

אנשים, עד כמה שיחייכו ויאמרו לך לשפוך הכל, לאחר הדבר, אני כמעט תמיד רואה את העפעוף הזה, את הרעד הקל בחיוך שמנסה לשמור על יציבות. פגעת אבל הוא ינסה להסתיר זאת, הרי הוא אמר לך להוציא את זה, בטח שהוא יוכל לספוג את זה, הוא אדם חזק.

אך האמת כהרגלה חזקה מידי, נוברת וחופרת לעומק ומשאירה את חותמה. ובפגישה הבאה כבר אפשר לצפות לחיוך המזוייף של "הכל בסדר".

הזמן מרפא, אכן, גם פצעי נפש מגלידים, אבל עדיין, צלקות מסוגלות להיות די מכוערות.

 

ישבנו, דיברנו, חטפתי ועלתה לראש שנינות, אחת מאלף. התהליך הרגיל הוא סינון – 'קראוס אתה מגזים תשאיר את זה בפנים', אבל זה הגיע מאוחר מידי. מונעת ביצר נקמה היא קפצה לה החוצה, קלה ושנונה, בדיחה. אחת מאלו ששניה לאחר הלחיצה על ההדק קולטים שיקחו את זה למקום אחר. לא לזה התכוון המשורר, אך עם זאת, לאחר שהקולמוס עשה את דרכו חזרה מהקלף אל הקסת ישנו צד נוסף שיפרש. פה כבר אין דרך חזרה.

אז מתנצלים... כמה שזה עוזר.

 

נ.ב.

אני שונא כשלא נותנים לי להסביר את עצמי, כשמנפנפים התנצלות (כן שונא זו המילה הנכונה). אבל "רבי שמעון בן אלעזר אומר, אל תרצה את חברך בשעת כעסו..." (שוב אבות ד,כג) כך שלפעמים עדיף לשתוק, לבנתיים.

 


סליחה.