"הטובים לטייח" (הגשש החיוור)

נתנאל קראוס, כ"ה באדר תשס"ז,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7


אלפי קהילות של יהודים בארצות הברית, ורק שלושים שליחים בעלי אמונה מארץ ישראל?! אפילו תוסיפו את תורה מציון, באחוזים כמה זה כבר מכסה? אנחנו לא מגיעים לכולם?
יום חמישי בערב ואנחנו ארוזים.

שני תיקי גב ומזוודה גדולה לכל המעילים.

קר בבוסטון.

 

מתקשרים למשפחה בארץ בשעה שנותרה לפני הטיסה, אומרים שבת שלום.

 

כנס שליחי בני עקיבא צפון אמריקה אלפיים ושבע למיניינם

עבר זמן רב מאז שהייתי מותש כמו אחרי הסופ"ש הזה, מרגיש כמו איזה איש עסקים. חוצה את היבשת ליומיים של שיחות, הלוך חזור.

חוק מרפי פינק אותנו בשיבושים די חוויתיים.

פספסנו טיסת קישור בבוקר יום שישי אך בזכות הדבר הגענו לאוהל של הרבי. גילינו שהכרטיס שנקבע לנו איננו לבוסטון, מסצ'וסטס, אלא לפרובידנס שבכלל במדינת רוד איילנד ובסופו של דבר הספקנו לגמוע כמעט שעתיים נסיעה לעבר בורקליין, הפרבר הבוסטוני, מתייצבים בדירת הסטודנטים המארחת כמחצית השעה לפני שבת.

כמה דמויות ואנשים.

מרדכי הסטודנט ה-הרווארדי, אורי האנליסט סובב העולם ויואל המתכנת טוב הלב אשר אירחו אותנו בדירתם. פיט נהג המונית הדעתן, שכנו של ישי לטיסה שבעוד שלושה חודשים יהיה בדרכו לפסגת האוורסט, הדיילות שהתעניינו בסימני הכשרות לאחר ששאלנו אותם לכשרותו של תחליף החלב שהציעו ועוד...

יום ראשון שוב ארוזים, מתחילים את דרכינו חזרה לפרובידנס הרחוקה בתחנת הרכבת 'רוגלס' והלאה במונית ספרדית. שוב טיסות קישור כמעט ללא שינה.

מרוצים אך עייפים, נדוש ונכון, מהסופ"ש הארוך והבלתי צפוי.

התאריך היה ידוע, מה שראיתי, מה שהלך, לא היה צפוי.

 

שישי בערב מתנדנדים בחולצות תנועה, למעט המאחרים מסן פרנסיסקו שלא היו מודעים לקוד הלבוש שהתבקש. קבלת שבת בבית כנסת אשר, לרגע, החזיר אותי לנתניה עקב שמו – ישראל הצעיר. מסתכל סביבי מנסה להצמיד שמות לפנים המוכרות. לספור את מיניינם, לְכַמֶת.

בערך שלושים, שלושים חבר'ה מהארץ, לא נושאי תארים, לא הדובדבן שבקצפת, לא היהלום שבכתר.

שלושים בני אדם, רובם בנות אגב, אשר למשך שנה אחת, שבה רבה העבודה על ההנאה, החליטו לתת ממרצם למען כלל עם ישראל באשר הוא. באשר הוא- מכיוון שלא היה להם ממש מושג מה באמת מחכה להם בגלות. כל שליח וההתמודדויות שלו.

והנה הם כאן בסך הכל שלושים. "שלושים חבר'ה? זהו?" ציפיתי למאה... לשמונים... חמישים מינימום?!

 
כחמש עשרה מיליון יהודים בעולם ורק שליש בבית. השואה השקטה כך מכנים את ההתבוללות. עוד מאבק, אבל מאבק במישור ומימד אחרים.

התאכזבתי מהמספר הדל. מעודד את עצמי שארצות הברית זה חלק אחד בגלובוס והעולם עוד מלא בשליחים, אבל, בסופו של דבר, זה מדגם.

אלפי קהילות של יהודים בארצות הברית, ורק שלושים שליחים בעלי אמונה מארץ ישראל?! אפילו תוסיפו את תורה מציון, באחוזים כמה זה כבר מכסה?

אנחנו לא מגיעים לכולם?

 

מדוע יצאתי אני לשליחות, חשבתי, אני ולא חברַי?

המניעים ליציאתי לשליחות אינם אותם מניעים כאותם שדוחפים אותי היום. מה שראיתי, האנשים שחוויתי, מילים שנאמרו, מאמצים שהושקעו. גיליתי על עצמי בשנה זו יותר מבכל שנה אחרת, ואולי זה כל העניין – מודעות.

כמה כוחות אנו משקיעים במאבקים בארץ, וכל מאבק הוא אמיתי. אם זו השבת, אדמת ארץ ישראל או האוייב שבשער. אם זה עם נשק ביד, את חפירה, שלט בהפגנה או סטנדר וגמרא. המאבקים אותם אנו חיים הם אלו הבוערים בנו, ממלאים את מודעותינו. אך פעמים גם מעוורים, מגבילים את שדה הראיה. נצחון בקרב אבל הפסד במלחמה.

כחמש עשרה מיליון יהודים בעולם ורק שליש בבית.

השואה השקטה כך מכנים את  ההתבוללות.

עוד מאבק, אבל מאבק במישור ומימד אחרים.

 

לא מאבק על אדמה אלא על הדור הבא שיישב אותה.

לא מאבק על השבת אלא על היהודים שישמרו אותה.

 

למה נדמה כאילו החבר'ה הממש טובים לא יוצאים לשליחות, משאירים את העבודה לאחרים. האם זו באמת - "מלאכה שיכולה להעשות ע"י אחרים"?

למדתי במחיצת כל כך הרבה אנשים טובים שיכולים.

 
לא מאבק על אדמה אלא על הדור הבא שיישב אותה. לא מאבק על השבת אלא על היהודים שישמרו אותה.

שליחות זו עבודה שתמיד חסר בה. עוד פעילות שהיית יכולה להעשות, עוד לארח, עוד ללמד, והדבר שאולי הכי חסר - עוד כח אדם, בחורים ובחורות מהשורה הראשונה. כאלו שמוכנים לחיות שנה הרחק מהבית, להנות מהפלוסים ולשרוד את המינוסים. כאלו שמתאימים אבל אף פעם לא חשבו על זה ברצינות, לא יודעים עד כמה שהדבר נצרך.

 

 

 

 

מסע עולמי עם שליחי סן פרנסיסקו

 

חלק 1

http://www.youtube.com/watch?v=DCUbv-cbq3o

 

חלק 2

http://www.youtube.com/watch?v=kVwQtPxN-U8

 

חלק 3

http://www.youtube.com/watch?v=91e1SVe0vj8