אנשים

נתנאל קראוס, כ"א בניסן תשס"ז,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7


מתרוצצים. כל אחד עושה את תפקידו, לא ממש שם לב מה קורה סביבו, לא תמיד מעריך את האחרים או בכלל מכיר במשמעות קיומם. ...אלו שמסביב הם, כמו בעגה הילדותית - "פשוּשים", רגילים.
הכל סביב אנשים.

תרמילאים מעמיקים ביערות למקדשים עתיקים.

אנשים טסים לחוץ לארץ.

אנשים מסתובבים עם מצלמות ומצלמים תמונות.

 

זה לא הנוף, זו לא האדמה הזרה, זה לא האתגר, גם לא המזכרת שאנו רוצים לשמור.

זה מתחיל ונגמר באנשים.

בתרבות ששוב - אנשים פתחו.

רוצים להראות לאנשים איפה היינו, מה עשינו, ראינו, חווינו או באלו מצבים עמדנו.

בן אדם לא יכול להתנתק מהשאר, הוא לא יכול לעלות לאיזה הר ולהתבודד לבדו. טכנית הוא אמנם יכול אבל הוא פשוט יחנוק את עצמו נפשית.     

 

כבר למעלה משבועיים שאני לא כותב, אלו לא הניקיונות של פסח וגם לא חוסר בסיפורים.

אתמול בין מנחה לערבית הכל התפרץ.

פשוט כי ככה זה עובד אצלי. פותח עניים, מקשיב, מוצא ורושם בפנקס משפט אחד, לא צריך יותר מזה. מתיישב בהזדמנות הראשונה מול המסך ומתחיל, הזמן עובר, שורות מתמלאות ואז זה קורה, אותה ההרגשה. אם זה לא קרה, לא הורגש, אזי לא משנה כמה נכתב שורה אחת או דף שלם, זה נשמר ומונח בצד. זה לא היה אמיתי מספיק, אפילו מלאכותי.

לפעמים, אם החויה היית מספיק חזקה, צריך רק לחשוב על הסיפור וזה כבר קורה.

 

בשבועיים האחרונים סיפור רדף רעיון, שיחה ועוד דמות חדשה שהכרתי. כל פעם דבר אחר וכל אחד מהם ראוי להאמר.

אתמול, בשבת חול המועד, הלכתי עם מארחַי לבית הכנסת "עדת ישראל". הרב סטרולוביץ', דמות כשלעצמו, החל בין מנחה לערבית בהלכות ספירת העומר, בהמשך לדברים שנלמדו במוצאי יו"ט שני. לאחר זמן של הקשבה הראש ברח למקומות אחרים, עובר על הסיפורים האחרונים, ממיין, בורר, מה ניתן להכתב, מה יעניין אותך ומה לא שייך. והנה זה התחיל, בבית הכנסת, ליד כל האנשים, סיפורים ודמויות מתערבבים. נסגר בתוך עצמי מקווה שאף אחד לא יגע או ישאל משהו, להרגיע את זה לבד. זה קרה.

 

כל כך הרבה.

 
בבית הכנסת, ליד כל האנשים, סיפורים ודמויות מתערבבים. נסגר בתוך עצמי מקווה שאף אחד לא יגע או ישאל משהו, להרגיע את זה לבד. זה קרה.

לפעמים זה משגע. למה דווקא בסן פרנסיסקו זה קורה? אני בטוח שגם בארץ הדברים האלו קיימים – אנשים עם סיפורים הזויים, תגובות או מבטים. אבל דווקא פה אני מבחין בדברים האלו. אולי זה בגלל שבארץ הייתי עוד אחד, לא הייתי מישהו מייצג או ההוא מארץ ישראל, לא שליח שבוחנים. חייתי את החיים שלי, מתעלם מסיפורים שחלפו לידי ברחוב או שעמדו לידי בתחנת האוטובוס. אבל פה "הלבוש עושה את האדם" – התפקיד. פתאום, השנה, אני מוצא את עצמי מדבר עם אנשים זרים, מקשיב לסיפורים ממקור ראשון או שני, מתעניין. כל אדם הפך להיות "קליינט" פוטנציאלי. מתייחס לאנשים שבעבר הייתי מתעלם מהם, או מקדיש רק 'שלום שלום' סתמי.

 

כוורת של אנשים.

מתרוצצים. כל אחד עושה את תפקידו, לא ממש שם לב מה קורה סביבו, לא תמיד מעריך את האחרים או בכלל מכיר במשמעות קיומם. הם פה, הם תמיד היו פה. מדברים, צוחקים, עוברים הלאה. פעם בשבוע קוראים כתבה על מישהו רחוק שעשה דבר אדיר, סיפור מדהים. אבל אלו שמסביב הם, כמו בעגה הילדותית - "פשוּשים", רגילים.

 

      

 

ישי אמר שזה משל טוב, אותו מבט מחלון המטוס. כמה שאנחנו, בני האדם, נראים קטנים מלמעלה, חסרי חשיבות. ממהרים איש איש לעיסוקו. הכבישים מלאים במכוניות קטנטנות, רודפות אחת אחר השניה ללא סוף. כך אתה מבלה שעות למעלה, צופה. אך כשנוחתים, ככל שאתה מתקרב, המציאות חוזרת, אט אט, לגודלה האמיתי.

כאשר מתעלמים לא צריך לטוס בשביל לחשוב שאנשים קטנים, אבל גם לא צריך לנחות בשביל "לגלות" אנשים. רק להתייחס.      

 

 

 

 

זה כבר התפתח למשהו אחר...

חלק מהסיפורים אביא בפעם הבאה.

 

סופו של חג שמח בסן פרנסיסקו.