האגואיסט החכם (חידוש)

נתנאל קראוס, י"ג באייר תשס"ז,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

לפני כשבע שנים החלה העונה הראשונה של תוכנית ריאלטי בשם "השרדות".
יום אחד ריצ'ארד אילתר חנית ונכנס לים, לאחר מאמצים לא מעטים הוא הצליח לתפוס מספר דגים וקבוצתו מצאה עצמה לפתע אוכלת לצהריים דגים על האש במקום אורז, כהרגלה. הדבר שהוביל לעלייתו לגמר היה בעיקר הקושי שהיה לאנשים לוותר עליו.

הרעיון היה די מעניין, מביאים קבוצה של ששה עשר איש לאי בודד יחד עם צוות צילום וצוות התוכנית אשר הכין מגוון משימות למשתתפים. לאחר כל מספר ימים מסויים התקיימה הצבעה בקלפי, שם הצביע כל משתתף בתורו כנגד משתתף אחר. זה ששמו עלה במירב הפעמים באותו לילה יצא מן המשחק.

אנשים כרתו בריתות והצביעו כנגד אנשים שעצבנו או שהוו סיכון עבורם. היה מעניין לראות את המניפולציות שאנשים מסויימים הצליחו ליצור והדרכים בהם השפיעו על אחרים.

הכל בשביל להשאר עד הסוף, במיוחד כאשר בקצה המתינו ששה אפסים - מיליון דולר.

 

לא ניצח החתיך שבחבורה או הדמות שהיית הכי מצחיקה ושכולם אהבו, הרי כשמדובר על תחרות עם מנצח אחד ומליון דולר גם לאהבה יש גבולות.

מי ניצח? למעשה התשובה די מעניינת.

היה זה אדם מבוגר בשנות הארבעים בשם ריצ'ארד האצ' אשר פשוט התמקד בדבר אחד – לגרום לאנשים "להיות צריכים" אותו.

הוא התאמץ בתחרויות והשתדל להעניק לקבוצה שלו. זכור לי מקרה אחד שיהווה דוגמא מעולה:

ובכן... האוכל העיקרי שניתן לקבוצה היה על בסיס אורז. יום אחד ריצ'ארד אילתר חנית ונכנס לים, לאחר מאמצים לא מעטים הוא הצליח לתפוס מספר דגים וקבוצתו מצאה עצמה לפתע אוכלת לצהריים דגים על האש במקום אורז, כהרגלה.

הדבר שהוביל לעלייתו לגמר היה בעיקר הקושי שהיה לאנשים לוותר עליו.

 

כך זה עובד, מי שבראש מעייניו עומד הרצון לתפוס שמש ואין לו כח לתרום את חלקו, אזי  בטווח הקרוב הוא, אמנם, אכן מרוויח/נהנה אבל בסוף המסלול, אם הוא בכלל יגיע לשם, הוא יאכל אותה.

לעומתו, זה שהזיע קצת יותר, רק משום ש-'ביום יום' עשה את הדברים הקטנים שהאחרים מעדיפים להתחמק מהם, יהיה זה שיקטוף את הפרס באשר הוא.

 

עובדים בקבוצה בסן פרנסיסקו ולכל אחד מגיע יום בו אין לו כח לכלום.

ממש לא בא לו לעשות כלים או לזרוק את הזבל, לנקות שירותים, ליסוע לסופרמרקט או לירקן, לעזור בפרוייקט ששתיים [ J ] לקחו על עצמן, לעשות קניות לשבת, לבשל לשבת, לאסוף מהדירה של הבנות בשר לצ'ולנט, לסדר את הבית,להכין ארוחת ערב, לשים את המגבות בכביסה, לקפל אותם אחרי הכביסה, לרדוף אחרי תלמידים לשבת, לטאטא את הבית, לשטוף, לשאוב אבק, לנקות את האוטו, למלא דלק, לשים את הספרים במקום וכו'.................!

 

ברור שהכי כיף להתחמק, להתנצל ולטעון – 'לא יכול'. לתת לאחרים לעשות את העבודה.

האחרים, כמובן, לא פראיירים, במיוחד כאשר אתה נמנה עם אותם "אחרים".

 

אני זוכר בתחילת השנה כיצד הבנות הסתכלו עלינו, הבנים. בשלב כולשהו המצפון התגבר ותפסנו לאט לאט אחריות, מנסים לעזור בדרכים המקובלות למין הזכרי, מקלפים תפו"אים נוסעים עם אחת הבנות לעזור בקניות. מקפיצים בימי חמישי מהדירה שלנו אליהם חומרים או סירים כאשר הן עסוקות בבישולים לשבת. משתדלים לפי מצב הרוח.

 

זו עבודה כפויית טובה ברוב הפעמים.

אנשים יחמיאו לאביטל על העופות בנענע אבל לא יחשבו על מי שכיתתה רגליה בסופר ועשתה קניות (או עשה, כמובן...), נוסף על כך, והיה אם תכריז באוזני כל על מעשיך בסתר ותדרוש את תשומת ליבם תראה, נאמר, די אהבל.

לא פלא שמתחמקים.

 
היפה הוא שבסופו של יום יזכה להערכה זה שבכלל לא חיפש אותה אלא רק רצה לעזור ולתרום. האגואיסט החכם, גם הוא, ייצא לא רע.

אני רואה שני סוגים של אגואיסט.

הרגיל והחכם. הרגיל, אותו כולנו מכירים, מעגל פינות מתחמק ומרבה להתנצל, את הכיף שלו הוא יעשה אבל אל דאגה, יחכו לו בסיבוב. האגואיסט החכם לעומתו רואה את המיליון דולר שבקצה וקולט שהוא יאלץ להתאמץ מעט יותר ממישהו אחר אבל בסופו של דבר התגמול יפצה, לא מיליון דולר, מן הסתם, אלא ההערכה מצד החברים, ומשם לטובות הנאה הדרך קצרה.

 

שנת שליחות לקראת סיום בסן פרנסיסקו ואנשים עובדים, מי מחלק פקודות ומי עושה.

היפה הוא שבסופו של יום יזכה להערכה זה שבכלל לא חיפש אותה אלא רק רצה לעזור ולתרום.

האגואיסט החכם, גם הוא, ייצא לא רע.

 

דרך אגב

כעת, בעוד אני מגיה את הבלוג, ישי מכין ארוחת ערב לאחר שחזר מקניות.

על כך יאמר - אוּפס.