משיכיר בין תכלת ללבן (ברכות א', ב')

נתנאל קראוס, י"ז באייר תשס"ז,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

חויתי פרזנטציה יותר מידי מוחשית לרעיון שמתארים במשנה.


חמש דקות של פורקן על הגיטרה (אימון יומי, מותר) וגמלתי בליבי שבעצם לא מאוחר מידי והמחשב ממילא תפוס. כך שעל אף השעה החלטתי לצאת
מקרה/זמן בו מבדילים בין תכלת ללבן. ההבדל הוא שאצלי זה היה בגוונים של אפור. פחית קולה קרה מחזיקה אותי ער מול המחשב. קר בחוץ וגשם יורד כבר למעלה משעתיים. אתמול, דווקא, היה יום יפה, שמש, רוח נעימה, שמיים בהירים. ממש קיץ בסן פרנסיסקו.

חשבתי שנצא לעשות מלאווחים בפארק, לבעסתי, יצא שלא. היום נמרח, היה כמעט שמונה בערב ו-משעמם.

חמש דקות של פורקן על הגיטרה (אימון יומי, מותר) וגמלתי בליבי שבעצם לא מאוחר מידי והמחשב ממילא תפוס. כך שעל אף השעה החלטתי לצאת.

ארבעים דקות לשקיעה.

רוקנתי מהר את התיק, השארתי מחברת, הוספתי בקבוק מים ושתי עוגיות מעולות שאני ממש הולך להתגעגע אליהם בארץ. חולצה קצרה, מעיל הרוח הותיק ובנוסף מכנסי ריצה. לקחתי את האופניים, שמתי קסדה... כן 'בעולם החדש' כמעט כולם רוכבים עם קסדות, ויאללה החוצה, קצת לנשום אויר.

ירדתי מהרעיון לנסוע ארבעים דקות, היה די חשוך וזה לא בריא לקבל פגוש בהפתעה, במיוחד פגוש מאיזה ג'יפ או חלילה וחס האמר מצוייץ.

פניתי לטיילת הקטנה סְביב הגבעה של מאגר המים. שתי רחובות מאיתנו, אורטגה פינת עשרים ושמונה. נקודה ממש יפיפיה. הגבעה עצמה לא גבוהה במיוחד אבל משם כל החלק הצפוני של סן פרנסיסקו נפרש מולך עד לשרשרת הררי שמורת טמלפאיס שמעבר לגשר הזהב. ערפל נסחף מן האוייקנוס, מוסיף לנוף מסך דק של מיסתורין. דווקא רגעים אלו, הדימדומים, הכי מרשימים. שמיים בצבעי כתום וכחול של דעיכה. חלונות הבתים המוארים בזה אחר זה. חושך העוטף הכל, משאיר את קוי הרקיע של ההרים ואת קוי המיתאר של ים גגות הבתים. גשר הזהב נצבע בכתום בוהק על ידי הפרוז'קטורים הרבים שמאירים אותו. איך אפשר שלא להרגע?

כתבתי, העוגיות פינקו, היה טוב. שמונה וארבעים וכבר כמעט חושך מוחלט, אספתי את הדברים חזרה לתיק והעמסתי את עצמי חזרה על האופניים לכיוון הביית. מתחיל בירידה מהרחובות הגבוהים, מעדיף את המדרכה על פני הכביש.
טעות.

כל צד של רחוב מנוּקֶה פעם בשבוע. באותו "יום ניקיון", למשך שעתיים, אסור לחנות ברחוב, והיה אם שכחת, איחרת, וכו..., אזי כל הבעסה, אתה הולך להפרד מארבעים דולר ירקרקים. טופס מלבני לבן של הדי.אמ.וי (מחלקת הרכבים או משהו) יחכה לך, מתנופף, על הוישר.

על מנת לציין את היום והשעה המיועדים בכל רחוב הואילה בטובה העירייה האמריקנית המיועלת להעמיד עמודים משולטים מספר פעמים לאורך הרחוב.

המאורע התרחש על רחוב עשרים וארבע בין הפינות אורטגה ונוריאגה, בירידה.

ירידות זה פשוט אדיר. אתה על האופניים, מרפה את הגוף, הרוח טסה מול הפנים, צונח מטה במהירות.

הסתכלתי קדימה, כמובן. הרחוב היה פנוי לגמרי, שום פחי זבל, מכוניות בולטות מהגראז' או הולכי רגל. ריק כמו שאמור להיות בתשע בערב בשכונת מעמד הביניים המבוסס – סאנסט.

היה לילה, וגם בחלק הזה של כדור הארץ - בלילה חשוך [שלא כמו בשוודיה שם דווח לי על ארוחות צהריים בחצות AM].

שתי שניות לפני שעת האפס קלטתי פתאום קו אפור אשר הופיע, כלומר... פשוט הופיע!
עמוד?!?!

לא הספקתי, אפילו, להזיז את האצבעות לכיוון הברקס כאשר ההבנה נחתה – 'זה הולך להיות כואב'.

תוך חלקיק שניה האופניים עברו ממהירות של ירידה חופשית במדרון לאפס מייל ליום.

העמוד פגע בכידון בין הגלגל לידית שמאל. האופניים נשארו במקום ואילו אני זכיתי לטעום את מעוף הציפור ולאחר מכן התרסקות בסגנון חופשי לתוך גינה עם , למזלי, גדר לבנים בגובה סנטימטרים מועטים בלבד.

נחיתה על הגב. התיק, ישתבח שמו, ריכך את המכה אבל היה כואב.

קמתי, כואב, דואב וכפוף כמו בן מאה ועשרים, עליתי בחזרה על האופניים מעביר את שאר הדרך עם היד על הברקס.

לא עולה לי בראש מוסר השכל, אם יש.
פשוט... לשתף אחרים בכאב אישי טיפה עוזר.
:)

נ.ב
אביטל, בשבת שעברה, עשתה את העופות בנענע וגם את הקניות.
שליחת חיל מי ימצא.