מוֹרֵה

נתנאל קראוס, כ"ד באייר תשס"ז,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

 

 

כולנו מכירים את סוג הסיפורים, בהם מעורבים, בדרך כלל, מורים.

לא סיפור ארוך במיוחד, דמות מרשעת וקורבן תמים, סוף דרמטי רדוף ע"י זכרון העבר.

מורה פלט משהו מול תלמיד, הכעיסו, זעזעו וכהנה... ומאז, עוד בקטנותו, העולל הפך להיות אנטי למדובר בהקשר.

 

 


זה די עצוב איך ששפה יכולה לדעוך אצל ילד. הוא, הרי, עדיין ילד. אין לו ערך אמיתי לשפה ואם הוא לא צריך אותה עכשיו, הוא פשוט מניח אותה בצד. נשכחת. 

הפעם הייתה זו עלילה, סוחפת ועם זאת מאופקת, ששמעתי ממקור ראשון.

הוא לקח אותי לימיו בבית הספר היסודי. פרוייקט כולשהו חל בבית ספרו, נזכר, מבטו דואה לעבר דלתות המקרר.

תלמידי בית הספר התבקשו להביא מצרך כולשהו לבית ספרם וכחלק מפעילות אותו היום אמורים היו הם לאכול חמאה, כן... חמאה.

 

רצה המקרה (להשקפתנו - מלך מלכי המלכים) והמֶספר, ללא כוונה, חלילה, שכח להביא מבעוד מועד את שנתבקש. התגובה החינוכית לא אֵחרה לבוא והמורה הודיע לו שעליו לשאת בתוצאות וכאות למעשיו הוא לא ישתתף באכילת החמאה הבית סיפרית.

הילד, כילד, לא נשאר חייב והודיע, ברוב עז והדר, ש- 'נוׁפרובלמו' מעכשיו הוא בחיים לא יאכל חמאה...

 

ימים נמוגו, שבועות הסתחררו, חודשים חלפו, שנים עברו.

 

מאז, סיפר, הוא פשוט לא אכל מוצרי גבינה למיניהם.

"כיום", אמר בפשטות, "לאחר שלא אכלתים זה שנים הטעם כבר זר לי, אני כבר לא אוהב את זה".

 

* * *

בתחילת יום הלימודים, משעה שמונה ומחצה עד תשע ועשרה אני זוכה להתפלל בחברת כיתות ה' - ח'.

מתפללים תפילה מקוצרת. עם הזמן, לאט לאט, הוספתי קטעים לתפילה, מודה אני, ברכות השחר, ברכות התורה, ברוך שאמר, אשרי, ישתבח, אהבה רבה, שמע ישראל, ויציב ונכון..., על הראשונים, מי כמוכה, שמונה עשרה, אשרי, עלינו לשבח, שיר של יום, ספירת העומר.

כעת, כשאני חושב על זה אולי נוסיף איזה "אני מאמין", כאות סיום, לחיזוק בואו של משיח צידקנו.

 

בתפילה אני לפעמים קשה מידי, לפחות ככה אני מרגיש, אבל לעיתים אין ממש ברירה באופק.

לגרום לילד חילוני מתבגר לאהוב להתפלל, לשבת כל יום ארבעים דקות ולשבור שיניים בעברית, זה קשה, שלא לדבר על משעמם.

מה שקורה בפועל זה שהם מדברים, מתעסקים בדברים אחרים, סוגרים סידורים אחד לשני (בדיחה שבימים אלו חוטפים בגונה מכתב לביתם, באשמת זלזול) או מתהלכים ליד הלוח, שם מצויות מגוון קריקטורות שהמורה לאנגלית תולה.

 

בקיצור נמרץ, ישנם ימים שהמציאות בכיתה מזכירה גנון של כיתה טיפולית, לכן, מידי פעם, צריך למתוח את החבל ע"י שליחת ילד סורר למנהל למען יראו וייראו או כפי שהזכרתי לעיל, ע"י מכתב להורים על בעיית משמעת ועוד... 

אך אל דאגה, לרוב, התפילה עוברת חלקות. אמנם לאחרונה קצת יותר בעייתי כאשר לפתח סוף השנה רובץ.

 

* * *

מידע מתאסף, רואים דברים.

אני מדבר עם דוברי עיברית הלומדים בבית הספר. "חדשים דנדשים" לצד כאלו שהספיקו להעביר כבר מספר שנים בסן פרנסיסקו הערפילית. חלקם ממשפחות צבריות שפשוט החליטו לרדת. חלקם עלו מרוסיה לארץ קודשנו, לא הסתדרו בארץ ופנו לארץ האפשריות.

 

תמיד מעניינת אותי השאלה, בכל הקשור לאלו שחיים כאן כבר מספר שנים - באיזה שפה הם חושבים?

בדרך כלל אנו לא שמים לב לזה אבל אנשים חושבים במילים.

כאן השאלה המתבקשת היא - אנשים הדוברים מספר שפות, באיזו שפה הם חושבים?

מן הסתם בשפת האם.

 

אני לא זוכר אחד שאמר לי שהוא חושב בעיברית. התיכוניסטים לרוב אמרו שהם חושבים ברוסית. ילדי חטיבת הביניים והיסודי חושבים באנגלית. הם יודעים עיברית טוב מאוד, תהיו בטוחים, אבל כל החברים שלהם מדברים איתם באנגלית, הם לומדים באנגלית בבית ספר, צופים בטלויזיה אמריקאית ומבקשים מאמא שתקנה להם סניקרס ו-m&m.

 

החוליה הבאה בשרשרת היא כאשר הם נמנעים, אפילו פוחדים, מלהחשב זרים.

הדבר מפריע להם עד כדי כך שאפילו כשהם מדברים עם הוריהם, השיחה תתנהל בצורה כזו כאשר ההורים ידברו בעיברית והילדים יתעקשו לענות באנגלית.

 

בבית הספר ראיתי את כל השלבים, חבר'ה בי"ב שמבינים עיברית די טוב אבל בקושי מדברים, הם יכלו אמנם, אבל בפועל הם בקושי דיברו וכעת לאחר שנים של חוסר תרגול הם פוחדים להשמע טיפשים.

חבר'ה שעברו מהארץ רק לפני שלוש שנים עם עיברית מעולה אבל בנקודה כולשהי הם חצו את הקו הלא ברור וכעת כשהם מתלהמים או רוצים לבטא את עצמם יותר טוב, בלי לשים לב, הם עוברים לאנגלית.

אחרונים חביבים, חבר'ה שרק בתחילת הדרך וגם הם בעוד שנתיים, שלוש, יחצו את הקו ההוא לעבר הצד השני.

 

זה רע.

שפה היא חלק בלתי נפרד מהזהות ואובדן העיברית אצל הילדים, כיום, יקח עמו דברים נוספים בעתיד.

 

יש אצלי בתפילה שני ילדים דוברי עיברית מכיתה ה'.

לא תתפסו אותם מדברים בעיברית. יתרה מכך, אחד מהם מתעצבן כשאני פונה אליהם בעיברית לפני אחרים, וגם אז הוא יענה באנגלית.

מתביישים להיות שונים.

 

בזמן האחרון שמתי לב שמשהו השתנה בנוגע אליהם.

פעם הם היו משתתפים, שרים את המנגינות, עוקבים. אחד מהם, השטותניק מבין השניים, היה ממש מזמר בקול. אבל עכשיו, כאשר אני מסתכל לאחור, כבר יותר מחודש המצב שונה.

 

הם יושבים בכיתה כמו דגים. מדי פעם מדברים או עושים צחוקים, לא משהו שבולט מהשאר, אבל בכל הנוגע לתפילה הם פשוט שותקים. בזמן שאני מסתכל לכיוונם הם, אמנם, מתחילים למלמל על מנת לצאת ידי חובה אבל לא יותר מזה.

 

* * *

 

ילדים רואים במורים - מדריכים, וכמה שקשה להאמין, הם מצפים מהם להתנהגות מסויימת.

מורה נפגש יום יום עם תלמידיו, ובעל כורחם של שני הצדדים קשר מתפתח.

חז"ל דרשו שכל המלמד ילד תורה נחשב כאביו.

אבא.

 

זכות ובצדה אחריות.

אם המורה לא ישים לב, יטעה ובעקבות כך לא יעמוד בציפיות, התלמיד עלול להפגע. הוא יראה במורה אוייב, יתנגד, לא יקשיב, לא ילך בדרכו. ירגיש נבגד.

 
שפה היא חלק בלתי נפרד מהזהות ואובדן העיברית אצל הילדים, כיום, יקח עמו דברים נוספים בעתיד.

אני עומד מול אותם שניים, מייצג עבורם עברית ותורה.

זכות ואחריות.

 

פוחד שהגזמתי איתם.

אולי לא שמתי לב שהם רגישים?

אמרתי משהו שלא במקום?

השערות ישנם אבל אין לי מושג.

 

די מפחיד לשחק בתסריט דומה את המורה. בסיפור הזה לא מונחים על הכף גבינות, ...קצת הרבה יותר.

להיות ההוא שגרם לאותם תלמידים להיות אנטי.

אנטי עיברית? תורה? מקווה מאוד שלא.

משתנה, שם לב, נזהר יותר. משתדל לדבר יותר בעדינות. מרפה קצת מהכיוון הפורמלי, מנסה יותר לצחוק איתם, כמה שאפשר...

מפחד מהרעיון שאני אגרום לאיזה דחיפה שלילית, שיתעצבן ויחליט שנמאס לו.

 

זה די עצוב איך ששפה יכולה לדעוך אצל ילד.

הוא, הרי, עדיין ילד. אין לו ערך אמיתי לשפה ואם הוא לא צריך אותה עכשיו, הוא פשוט מניח אותה בצד.

נשכחת.