פנקוב

נתנאל קראוס, י' בסיון תשס"ז,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

שטף הקושיות מגיע ביחס הפוך לצניחת הדולר. אנחנו נצרבים למגע הכישלון, פשוט לא מצליחים לענות כמו שצריך.
אנשים עם עקרונות.
אמנם לא יודעים הכל, לא בהכרח עושים את הבחירות הנכונות, לומדים... אבל לגבי מספר מצומצם של שאלות מהותיות יש להם עמדות איתנות, לפחות עד שמשהו מוחשי ישנה את דעתם.
אוהבים אנשים כמותם לצידנו אך כאשר הם מנגד אנו מסוגלים לא לחבב אותם, אפילו מאוד.

עד כאן, ובלי קשר לאִיתנו ונגדנו, הכל מסודר מכיוון שאנחנו יודעים איך להתמודד איתם, לסווג.
כעת קחו את אותם אנשים, רק תשמיטו נתון אחד – מעכשיו אין לכם מושג מה העקרונות שלהם. תוסיפו קורטוב פלפל בידיעה שהמציאות הזאת נמשכת, לפחות מול עיניכם, למעלה מחצי שנה, תאמינו לי אתם כבר תתחילו להתעצבן עוד לפני שתהיו מבולבלים.

לראות בן אדם שפועל מתוך עקרון בלי לדעת מהו... ובכן זה מטריד.
אתה צופה בו ויודע לפי ההחלטיות שלו, לפי חוסר הבלבול שבקולו, שיש לו איזו השקפה שלפיה הוא הולך, עקרון שפוסל ומאשר מידע חדש, שמסווג את המציאות היומיומית ל-כן ולא, אמת ושקר, אסור ומותר.
למרות הכל אין לך מושג, למעט השערות שלפעמים נדמה שהם די מבוססות, עד ההפתעה הבאה.
                       * * *
יש בחור אחד בבית הספר אשר עוד מתחילת השנה אני שומע עליו סיפורים, לא מעודדים במיוחד אך בהחלט מעניינים.
למען האמת לא יצא לי ללמד אותו כמו כן לא דיברתי איתו בצורה רצינית. "שלום שלום", "בוא לשבת!", "מה איתך?" וכדומה.
ניסיתי פעמיים ליזום שיחות, לשאול אותו למה הוא מתנגד? למה הוא מתנהג ככה? האם הוא
נרתע? ושוב... התחמקות.
כך שנשארים סיפורים וצפיה מהצד בלבד.
רֵשמים יד שניה.
אמינות סיפורים צריך לחלק ביחס לגוזמאות המספר בעוד שבצפיה מהצד צריך לזכור לשמור על כל האפשרויות פתוחות, כי לא כל מה שרואים הוא מה שהיה באמת. משתדל להזהר. 

                      * * *
אנשים עם עקרונות הם, מן הסתם, אנשים מרשימים.
אנשים עם עקרונות לא ברורים הינם אנשים שמפחדים מהם וכאשר מפחדים מדְבר מה לא מובן, הפחד מתורגם, לרוב, לזלזול.

אין לי מושג מה עובר לו בראש. מסיבה מסויימת, אשר גם אותה אני לא יודע, הוא לא
נפתח, אולי הוא לא סומך עלינו, רואה בנו סוג של אוייב.

דיברו עליו ש...
לא אכפת לו מכלום ושהוא זורק על לימודי היהדות.
שהוא תמיד נאבק בשיעורים נגד רעיונות ביהדות .
שהוא מתגאה בכך שהוא בבית הספר כבר 11 שנה אבל מעולם סולייתו לא דרכה בבית השליחים בשבת.
שהוא אנטי.

א. נֵאֵמר שלא אכפת לו מלימודי היהדות
ב. הוא תמיד נאבק בשיעורים ותוקף בהמון שאלות.
זה כבר פרדוקס. ככה לא עובד מי שלא אכפת לו. 

                       * * *
שני סוגים של אנשים שואלים שאלות, ואת השיעור הזה חוויתי בצבא לא מעט פעמים.
אחד ששואל על מנת לשאול - ראשית הוא יתקוף בשאלה אבל לא יקשיב לטענות שתשיב, לא יתאמץ להקשות קושיות ויהנהן פה ושם. הוא רק רצה לשאול, לשחק אותה שהוא יודע הכל על היהדות, שהוא עלה על מזימה בת שלושת אלפים שנה ושמרי פופינס המציאה את מושג הבריאה.

השני הוא זה שבאמת שואל בשביל לקבל תשובה – אתה, כמובן, תענה לו אבל לפני שתניח את השפיץ על פרמידת הלוגיקה האדירה שבנית במאמץ הוא יפתיע ע"י דיוק מדבריך ויגיב בשאלה נוספת שתנפנף את המהלך השכלי כבניין קלפים. משהו לא הסתדר לו אז הוא שאל, מתעניין. שוב תענה לו ושוב הוא ישאל ושוב ושוב ושוב... עד שהשמירה תגמר, מישהו יצטרף אליכם לשולחן, טלפון יצלצל וכדומה...

הטעות היא שבאופן אוטומטי אנחנו מבלבלים בין השניים.
בפועל – עם הראשון, הציפורים צייצו, עץ הרימון נתן ריחו ואנו מרגישים כלאחר שעה טיפול אצל פסיכולוג... אנחנו דיברנו.
החד-שיח התבצע כקילוף קישוא. תיארנו, הסברנו, בארנו והבחור, אכן, הנהן פה ושם לאות הבנה. כעת אנו בטוחים שהנה, איזה יופי, הצלחנו לגעת בניצוץ היהודי שבו!
הוא הקשיב כל כך יפה, אפילו העיר בסוף - ש(אמנם)מעולם לא חשב על הנושא מזוית זו וכן פלט איזה "אבלון" כולשהו שלא ממש שמנו לב אליו.
"מגניפיקו" נקרא, ליבנו מרומם ועינינו תרות אחר אח אובד נוסף.

עם השני התסריט מִתְאַדְרֵבּ (על משקל אדרבא, סוֹ קולד ונהפוכו).
אנו מנסים לענות אבל שטף הקושיות מגיע ביחס הפוך לצניחת הדולר. אנחנו נצרבים למגע הכישלון, פשוט לא מצליחים לענות כמו שצריך. הוא לא מבין אותנו כראוי, למה הוא מקשיב עד הסוף או אז לבטח הכל היה מסתדר בראשו. ארר... הנודניק הזה לא יכול לשתוק ולו לרגע, מאין כל השאלות האלו? הוא משנן אברבנאל או משהו?
היכן הראשון שיקשיב ויהווה דוגמא. 

                       * * *

הוא נאבק, כך שהספק עולה.
אכפת או לא?

לומד שכל בן אדם מגיב בצורה שונה. אמנם יותר נחמד כאשר שואלים אותך על הגות והשקפה בעניים פעורות.

הסיפור הבא בכלל לא מסתדר:
יום העצמאות.
קיימנו בבוקר תפילה חגיגית לכל הבנים , ציבור די מכובד, כיתות ה' עד י"ב.
אין משהו מיוחד – מתפללים.
בעצם… השמיניסטים מהכיתה של ישי, בראשות צוות הבידור - דיויד וג'וש, פוצחים בקטעי חזנות אלטרנטיבים-מודרניים מאולתרים בהלל.
(ה-"אנא הושיעה נא" מופיע בסרטון מיום העצמאות שהעלתי לפני בּלוֹגַיִים, שלוש).

אדהכי והכי, עובר הזמן.
ישיבת צוות בינינו לבין עצמינו והסיפור עלה.
צף בתור בדיחה, וזאת משום שזה ממש לא היה צפוי. לפחות לא ממנו.

פנקוב הבחין בדף תלוש בסידור והוא שיגע עד שהשיג סילוטייפ בשביל להדביק את הדף המתדלדל.
למעשה המילים המדוייקות, למיטב זכרוני, הינם "הוא לא עזב אותי עד ש...".

אין לי מושג מה אני אמור לחשוב אבל מוסר השכל בהחלט ישנו.
אין יאוש בעולם כלל (GO נדב!!).
כלומר, אתה רואה בן אדם ויכול לחשוב שהוא אנטי, שכַּלוּ כל הקיצים, שהוא פוספס, אפילו טיפה להצר עין כנגדו אך, הנה, יום מגיע, משהו קורה ואתה קולט שבעצם, יחד עם כל ההתנגדיות, יש מצב שכן נגעו בו... כן! משהו השפיע.
לומד שכל בן אדם מגיב בצורה שונה.
אמנם יותר נחמד כאשר שואלים אותך על הגות והשקפה בעניים פעורות, כאשר מבקשים ממך שתראה להם בסידור איפה החזן נמצא או אם מותר לדבר בחג בפלאפון כי זה לא שבת.


הוא לא היה אץ אחר סלוטייפ על מנת להדביק ספר היסטוריה ששייך לבית ספר... נכון?