ישראלים יורדים

נתנאל קראוס, ד' באב תשס"ז,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
הכותרת הזאת מלווה אותי עוד מהחודש הראשון בסן פרנסיסקו.
חיכיתי למשהו...
משהו שלכל הפחות יכוון אותי לדעת מה אני אמור להרגיש כלפיהם, כלפי אלו שבחרו לעזוב לטובת חיים במקום אחר.
זה קרה כחודשיים לפני סוף השליחות. תמונה, מחזה מהיר, לבטח לא יותר מסצינה קצרה, אפיזודה חולפת וכו'.... :)

בשליחות זכיתי להכיר בחור ישראלי, באמת דבש, אשר קבע את מגוריו, עם זוגתו וילדיו, לפני מספר שנים בסן פרנסיסקו... זמנית כמובן. בחור רציני למדי, מעורב בקהילה הקטנה, לומד, עובד, הולך לשיעורים, ...מתחזק.

לא זוכר על שום מה המאורע התקיים. באם הסיבה היית הסחה למסיבת ההפתעה שתוכננה ליוני ע"י זוגתו שתחיה מירי (אי-לי-לי-לי....) אותו יום או מאורע אחר. בכל אופן הבחור הזמין אותנו להתלוות אליו, למשפחתו ולחבריו לבר.בי.קיו ביום ראשון, בשעתו - הבעל"ט. היעד: לא הרחק מסן פרנסיסקו, כשעתיים צפונית מזרחית, באגם בריאסה.

השכמנו אני, ישי, יוני ואלכס [- בוגר בית ספר מלפני 4 שנים (גם הוא סיפור מעניין בפני עצמו)].
הסיפור המלא, אמנם אפוף נוסטלגיה וגעגועים אישיים אך אתכם אולי מעט ייגע על כן מה שקרה במדוייק ישמט. בכלליות ניתן לומר ששם ראיתי את, נקרא לזה, החלום האמריקאי בהתגשמותו. פיתויהַ של התרבות אשר סוחפת לשורותיה את אחינו מבית - הישראלים.

מספר שעות לשֶבת, לאכול ולדבר עם הזוגות הצעירים. חבר'ה כל כך ישראלים עד שלא משנה כמה טובה האנגלית שלהם, הם לעולם לא יצליחו להסתיר את המבטא הישראלי.
הם משתנים. חשוב להם שהגננת תהיה דוברת אנגלית כדי שהילדים יתאקלמו במהירות, שוכחים מהחסכנות הישראלית (- יקנו את המוצר הטוב אף לשימוש חד פעמי, כיאה לאמריקאי הבורגני), וכשיאלצו לחשב בשקלים, יהיה זה בעת שיבקרו את משפחתם בארץ.

בפעם הראשונה שפגשתי ישראלי יורד, אמא של אחת התלמידות מהיסודי, חשתי כעס. אצבע מאשימה – בוגדת!!
מפגשים נוספים עם ישראלים דומים הקהו את התחושה... עד לאותו יום באגם בריאסה.
מן הסתם היית זו קנאה. רגש שברגע מסוים לא רק אני חשתי. החיים הנוחים שסיגלו לעצמם, הניתוק מהמולדת חסרת המנוחה, המשכורת החודשית בדולרים.

באותו יום שתי שאלות עלו בראשי, לכאורה לא קשורות אבל – אני לא זוכר אם החיבור התרחש בעת כתיבת ראשי הפרקים או סתם בתהייה על אופן הצגת הנושא. משהו התחבר.

1. שאלה ישנה – למה הם ירדו מהארץ? מצחיק נכון?! הרי רק בפסקה הקודמת סיפרתי לכם כיצד קנאה עלתה בי, אך עדיין, בהחלט לא הייתי מעלה על דעתי שהם ירדו מהארץ. ישראלים למהדרין, אפילו גלאט הייתי נותן להם. החיספוס, החוצפה והחום הישראלי. השאלה הציקה, זה לא היה מובן. למה הם ירדו מהארץ?

2. זו כבר נקודה אישית – מה אני עושה איתם? נהנתי, אני לא מכחיש אבל הסיטואציה היית מוזרה. כמובן שהרגשתי מוזר! רצתי לאחור, מנסה לשחזר רגע דומה... כלום. זו הפעם הראשונה שביליתי עם שכמותם, חבר'ה חילונים. אל תטעו, ברור שביליתי עם תלמידים, אך קיים הבדל. יחד עם כל ההנאה עדיין היה מעורב בה תפקיד, שליח. היה זה כך תמיד, גם אם באמת ובתמים הייתי משתוקק זו מעולם לא היית הנאה סתמית וטהורה, לא כל עוד ידעתי שבמגירה מתוייגת במשרדי בני עקיבא והסוכנות אני מוגדר כשליח, ממלא משימה. אך באותו יום ראשון לא עמדה מולי שום משימה, לא הייתי מוביל או שותף, בסך הכל הוזמנתי להתלוות לארבעה זוגות צעירים. הוא רצה שנבוא, סתם כך, להתאוורר יחדיו.
הם לא היו מ"הסוג" שלי, לא האנשים שאיתם הייתי מבלה ומדבר בארץ. הם, וגם זה בספק, לקחו חלק מהמעגל של "שלום - שלום", משהו באזור.

החיבור בין השאלות הוא כלל לא פשוט, יותר בגדר השערה אישית מאשר חוות דעת אקסיאומטית של ראיתי-הבנתי. למעשה אם זו טעות אזי תהיה זו טעות מבורכת.

אתחיל במילים "אני חושב...".

אני חושב, אולי דווקא עקב רגשות אשר עלו לא פעם השנה, שבמובן מסויים בשנים בהם עברתי במערכת החינוך בציבור שלנו (וואי רק שלא אתחיל כמו איזה פרופסור), ואני מתייחס למסלול בו אני עברתי, בישיבה התיכונית ובישיבת ההסדר ישנה בעיה (וואלה...).

בנימה יותר רצינית – לפעמים ניתן לראות בחינוך שלנו - חינוך מתגונן. אני לא מעוניין לחזור על קלישאת ה"חיים בבועה" או ה"חממה", הינו הך.
השנה הרגשתי, פעמים רבות, שמשהו בלם אותי. דפוס התנהגות שהוקנה לי וגרם לי הרגשת ריחוק מה'חילוני'. מעולם לא נאמר לי במפורש או הודרכתי להתנהג כך אבל לאחר שנים בהווי הסגור של החברה הדתית-לאומית הרגשתי ריחוק, יש הם ויש אנחנו.
טבילת האש שלי היית בצבא, שם, שלא נדע כמה טעויות עשיתי. עד סוף השירות הפעיל זה לא עבר, אותה הרגשה מבדילה שמנעה ממני להרגיש בנוח לצד יהודי כמוני אשר גדל בסביבה אחרת, תינוק שנשבה אם להמחיש.

אולי סן פרנסיסקו שימשה לי, לנקודה זו, מדגם מייצג, ניסוי מעבדתי של כ-150 איש.
הזדמנות מאוד נדירה לעמוד מול צעירים חילונים ולנסות להתקרב אליהם. להראות להם יהדות ומסורת, שולחן שבת, לדבר.
הבעיה היא שבכדי לעשות זאת הייתי צריך לעבור חצי גלובוס. שיעור של עשרה חודשים על מנת להפנים רעיון פשוט אחד. מילים.

עליי להודות שאת מירב הקרדיט על השיעור הזה לוקחת היכרותי עם חסידות חב"ד השנה, סוחפת למפרע מקרים שראיתי הרבה לפני היציאה לשליחות, מקרים שלא הבחנתי בהם בתשומת הלב הראויה.
המודעות של הקבוצה הזאת לכך שכל אחד מהם הוא שליח. החל מהנער שראיתי באחת מנסיעותיי ברכבת כשבידו תפילין, עובר בין הנוסעים וללא בושה מציע להם להניחם. אם זו התוועדות מלאת סיפורי חסידות ומָּשקה, וכלה בשליחי חב"ד שפגשתי בסנטה קרוז אשר חיים במציאות של 'ספק מניין בשבת' כאשר הם מעמידים למולם משימות כגון אירוח סטודנטים והפחת יהדות במקום דועך ולוּ בשביל יהודי בודד.
מילים.

הפעמים היחידות שזכיתי לעשות משהו דומה בארץ היו בזמנֱי "פנים אל פנים" אשר נעורו לחיים לפני הצבעה מכריעה או בחירות "הרות גורל". הכישלון היחיד הוא שבעקבות ריצוד התוצאות על המרקע חזרה הפעילות לתרדמתה.

פספסנו משהו גדול וכעת אנחנו משלמים על כך. שנים שהציבור שלנו נלחם על אדמת ישראל, על ישובה, אך כעת במבט לאחור נדמה שזנחנו לטובת ארץ ישראל את, לא אחר מאשר עם ישראל.
רבים וטובים בשנים האחרונות כבר החלו בתיקון ע"י הקמת ישיבות הסדר וגרעינים תורניים בערים מרכזיות.
רק השבוע בחור שלמד שנה מתחתי בישיבה התיכונית בנתניה סיפר לי על חיזוק הקמת הגרעין התורני בנתניה, שואל אותי אם אוכל להגיע ללמוד ארבע פעמים בשבוע בישיבה התיכונית. אני המתנתי כאשר הוא הקשיב לבחור נוסף שאמר לו שהוא כנראה עובר מנתניה. "עובר מנתניה?!" הזדעק. את התוכחה שלא אחרה לבוא מפיו אפילו אני הופתעתי לשמוע, טוען שזה אחד מהגורמים להתנתקות, עוזבים את הערים, מתנתקים מהעם.

לאחר שרה"מ אריאל שרון קיבל אירוע מוחי ומצבו התדרדר הקדישו לו העיתונים מוסף מיוחד. ציטוט אחד שהופיע בידיעות אחרונות, בזמנו, הרשים אותי. אני לא זוכר את ההתחלה במדויק אך הוא אמר - 'אינני יודע כיצד יראה העם היהודי בהמשך דרכו, "החרדים ישמרו על הגחלת" '. במילים אלו סיים – "החרדים ישמרו על הגחלת".
מעטים מאוד המנהיגים בדורנו אשר מסוגלים להתבטאות כך. הולכים ומתמעטים.

אותו ריחוק מנע ממני להתקרב לאחי החילוני, מנע ממנו היכרות מזוית אחרת.
במקום "הדתיים האלו מהטלויזה" ל-'בחור ההוא שדיברתי איתו חמש דקות בתחנת האוטובוס' או 'זה שהעברתי איתו שמירה בשיחה ערה במשך ארבע שעות'.
חלק גדול מהדרך, אישית, פרצתי ועוד דרך נכונה לפני.

אנחנו צריכים להתחבר לאנשים, לעם. שיכירו אותנו, שידעו מי אנחנו. לא דרך תקשורת ארסית ששמה ללעג את כל הנקרה בדרכה לכותרות אלא ע"י מילים, פה לפה.
להפתח, ואם אתה כבר אחד שמסוגל לעשות זאת בטבעיות, באמת מבורכת, אז תמצא את הדרך לגרום לאחרים לעשות זאת גם כן.

אם העם יכיר אותנו לא תארך הדרך עד שיכירו גם כן בערכים ובדעות. או אז כאשר נגיע למחלוקת, לא תעלה עוד אותה שפה סטיגמטית אלא דיון אמיתי עם פשרות והחלטות ע"י שני הצדדים.

אז למה הם ירדו מהארץ? למה דווקא איתם?
כשבעצם התשובות, המשימה, עומדות ממש מול עניינו.


זהו הנושא אשר סוגר את הבלוג תחת הכותרת "שליחות רחוקה".
נושא אשר נוגע לי אישית, אולי אף המסקנה החשובה ביותר שחזרתי עמה מסן פרנסיסקו.

הנושאים הבאים, בעזרת ה', יכתבו תחת הכותר החדש – "אני ועמי".