הקשר היהודי

נתנאל קראוס, ג' באלול תשס"ז,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

כובע אשר מצא את מקומו לראשו המגולה, רגעים קודם, של הנהג.
שיער מעט פרוע ושיבה זרוקה בו, עניים כחולות המסתתרות מאחורי משקפי רייבנד זהובים ומתחתם זקן דק-זיפני. יושב אל מול השמשה הגדולה של האוטובוס באדישות הרגילה של הנהגים, לא מחליף יותר מידי מילים. הוא הנהג, אנחנו קבוצה נוספת של נוסעים.

אוטובוס החברים התמלא בלבן של שבת. כעת בדרכנו לחתונה, נעים דרומה.
בחור צעיר, בייני"ש למראה, גם הוא מעוטר 'זקנקן מתפתח', התיישב לו מאחורי הנהג. עובדת חיים בהסעות... הצדיקים מקדימה.

יצאנו את נתניה תובב"א.
לא יודע מי הזכיר או ביקש וייתכן שהיה זה הוא עצמו. אומָר רק את שראיתי.
הנהג שלף מתאיו דף מעוטר ומנויילן – תפלת הדרך, או אז הושיט ידו לאחור לעבר הבייני"ש המזוקן.
חייכתי, חולק את שמחתי לנוכח המראה עם חברי לספסל.
כאשר מבטי נסב חזרה לקדמת האוטובוס שני פריטים נוספו לתמונה:
1.מיקרופון
2. כובע אשר מצא את מקומו לראשו המגולה, רגעים קודם, של הנהג.

תפילת הדרך נאמרה. הרוב שתקו, עונים אמן ומאזינים ל-'גימ"ל הפעמים' שהבחור הקריא במלואם למיקרופון. חלק, כתמיד, היו באמצע שיחה חשובה מידי. בראש, לעומת זאת, זה שאף אחד לא ציפה ממנו כלל, שלח את ידו לאחור לבל ישכח את דף תפילת הדרך. לאחר שהדף נח במקומו הוא אסף את כובעו מראשו, מחזירו למקומו.
השמש השוקעת מימין וממולו הפסים הלבנים מתרוצצים במהירות כנגד התנועה, דוחף באצבעו את משקפי הרייבנד לאחור וממשיך כרגיל.

***

יום אחר.
הוא סיפר לי את שברסלב, להם התוודע לאחרונה, הדגישו - לכל אחד ניצוץ יהודי.
אני, מכיר אך שותק, מקשיב בחיוך. יודע שלא לחינם יפתח באמירה, הוא בן אדם של סיפורים. אין לו פיאות ארוכות, גם אינו מעוטר בזקן אך כדרך קבע מצוייד, הוא, במספר עותקים של התיקון הכללי.
מספר על בחור צעיר וככולם גם לו בעיות.
יום אחד הוא ניגש לבחור והביא לו עותק קטן של התיקון הכללי – "קח תסתכל קצת". ליד אחרים, תיאר, "הבחור עדיין הלך בפוזות" אבל אחר כך הוא ניגש אליו ואמר לו בשקט תודה... שהוא קרא.

***

הוא ניגש אליו ואמר לו בשקט תודה... שהוא קרא.

קשה לי 'לראות מעבר' אצל זרים. אנשים מוכרים הם יותר קלים.
אינני יודע אם אלו הספרים או עצם 'הניסיון והטעייה' היומיומי, הצפייה, אך במירב הפעמים אני מצליח להבחין כאשר משהו לא נאמר, כאשר רגש כולשהו מוסתר.
אני משער שדווקא משום כך אני מופתע כל פעם מחדש. מסוגל אף להשתאות ממעשה קטנטן, כביכול, מהסיבה הפשוטה שבכלל לא העלתי על דעתי ש'הוא-הוא' יעשה זאת.
אבל הם כן.