השקט שבסערה

נתנאל קראוס, ט' בתשרי תשס"ח,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

אמנם דיווחו בחיוך קל שמכירות האופניים עלו, וכן שבלוקבסטר מתכוננים לעליה בהשאלות הסרטים. עדיין, 'יום הכיפורים' זה יום אחר, משהו שונה.
מה קורה כאשר מגיעה הפסקה? כאשר נוצר חלל ריק, בין לבין?
לאחר שנים בתוך המערכת, בגיל שבו מתבססת דעה בליווי מעט ניסיון, כאשר הכל עוצר מלכת. אף אחד לא דורש ממני דבר, אני לא מחויב לאף אחד, אין לו"ז מוגדר.
קפיטליזם במיטבו.

תקופת בין הכיסאות, 'בין-הזמנים' מַמֵש.
לא עבר זמן רב מנחיתתי ועד לשחרור המיוחל. אזרח למופת אשר, נכון לעכשיו, תוך פחות מחודש יכנס למעגל הסטודנטיאלי. אבל בין לבין צף שלושה חודשים.

אנשים הולכים לאיבוד כשמשעמם.
ישנה משנה די מפתיע במסכת כתובות (פרק ה', משנה ה'): "אלו מלאכות שהאישה עושה לבעלה..." מובאת רשימה של מטלות כאשר ביחס הפוך לריבוי השפחות שהאישה מביאה עמה עומס המטלות יורד מאחריותה, "...ארבע (שפחות) – יושבת בקתדרא (יעני סתלבט). רבי אליעזר אומר: אפילו הכניסה לו מאה שפחות – כופַה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה. רשב"ג אומר: אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה – יוציא ויתן כתובתה, שהבטלה מביאה לידי שיעמום" (רש"י: שיגעון).
רש"י, מן הסתם, לא התלהב מקונספט השיעמום ויצא בקריאה הנלהבת- "שיגעון!", כמובן... :)

סדרה בשם "מתחילות מחדש". תוכנית ריאליטי הסובבת חבורת נשים בעלות קשיים אשר אל מול המצלמה עוברות יחד ולחוד טיפולים פסיכולוגיים כנגד הרגליהם הבעייתיים. במהלך כל אותה התקופה הן מתאכסנות יחדיו בוילה לוֹס-אַנְגֶ'לוֹסִית.
בהנחיית המטפלת, אחת הנשים קיבלה משימה להעלות על כתב בעיות מסוימות. למרבה ההפתעה, מספר דקות מאוחר יותר, המטפלת מצאה את הגברת עסוקה בניקוי המקרר.
מה פתאום לנקות את המקרר? הגברת נשאלה, תירוצים החלו לעלות. המטפלת נזפה, אמרה שהיא, הגברת, בפשטות מתחמקת מלהתמודד. "את מעסיקה את עצמך בדברים אחרים".

אנחנו לא מסוגלים לשבת בשקט.
לפעמים אין ברירה, אמת, ישנם סידורים שחייבים לעשות כגון עבודה ולימודים, אך גם בזמננו החופשי אנו מחייבים עצמנו לנקות או לראות סרט, ללכת לפה, ללכת לשם, לעשות. להיפגש עם חברים, לטייל, להתקשר, לדבר.
מסתתרים.
מסתתרים מהשקט, נמנעים מתופעות הלוואי שהוא מחולל. יש משהו בשקט שיוצר מן מתחים. כמו בזמן בו פוגשים מכר מהעבר ומבלים יחדיו נסיעה באוטובוס, מרגישים שחייבים להגיד משהו, לפתוח איכשהו בשיחה. 'דממת אלחוט' זה מעיק, שקט מידי, חושבים על מה אפשר לדבר.

מפחיד לעמוד דום ולהביט סביב. לעצור באמצע הרחוב ולצפות בכל הממהרים והממהרות, בשטף הבלתי פוסק של המכוניות המתגלגלות לדרכם. זה לא פשוט, בכל רגע נתון משהו בפנים מושך אותנו. אנחנו רוצים להגיע כבר הביתה, לא שיש לנו משהו חשוב לעשות אבל "נו אני כבר מת להגיע הביתה...". ממהרים לעבודה או השד יודע מה, כל הזמן אנחנו נעים לקראת...
אנחנו קוראים לזה בשמות כמו 'מירוץ' או 'מערכת' אבל אף פעם לא קוראים לדבר בשמו, בקושי שמים לב לזה.

אנחנו רוצים להגיע כבר הביתה, לא שיש לנו משהו חשוב לעשות אבל "נו אני כבר מת להגיע הביתה...". ממהרים לעבודה או השד יודע מה, כל הזמן אנחנו נעים לקראת...

עוסקים בפעולות הסחה. שומעים מוזיקה בנסיעה, מדברים או מקשיבים לחברים, מזמזמים בהליכה, מחייגים למאן דהו, מאפירים תאים אל מול הטלוויזיה, קוראים, מנגנים, כותבים, מתאמנים, אוכלים, שותים, יושנים. אנחנו מעסיקים את עצמנו.
אנחנו גאים בכך, נהנים לבקש מאחרים המנסים להשיג אותנו להתקשר יותר מאוחר כי – "אנחנו עסוקים". מזלזלים בסתר בחברים שלא עושים יותר מידי, יושבים בבית וקוראים ספרים או רואים טלוויזיה בזמן שאנחנו מתרוצצים ועושים קוּפַּה בעבודות מזדמנות או מבלים.
דווקא בזמן כזה שווה להציץ בתחילת "תפארת ישראל", שם המהר"ל מביא את הגמרא (קידושין פ"ב:) על ההשוואה המעניינת בין בעלי החיים אשר לא נצרכים לעבוד למחייתם לעומת בני האדם שכן והסיבה. שם הטורח בפרנסה מתואר כעונש.

לא פשוט לעצור לרגע, לבלום את רכבת הקיטור האימתנית השואגת בדהרתה מאחוריך. "תזוז!", "תעשה!", "אל תבזבז זמן!".
"...אני רץ והם רצים...", אנו ממלמלים בתחילת הלימוד. ושוב, גם בלימוד, אותה הרכבת מאחורינו. רודפים אחר ההספק או הבנת הסוגיה, לומדים אל מול השעון המטפטף.
אירוניה. גם כאשר אנחנו חושבים שאנו הכי קרובים, אנחנו בעצם בעוד סוג של מרדף. לא מרדף שווא חלילה אבל גם הוא מסיח את דעתנו. לא מסוגלים לראות, באמת, מה אנחנו עושים.
רצים.

דווקא התאים לי השקט הזה לקראת תחילת השנה, הימים הנוראים. לנסות לעצור, לנסות- כי זה קשה, ולהביט מסביב. לראות את האנשים סביבי המדברים על היום שקרב, 'יום כיפור'. כל אחד וגישתו ליום, ההתכוננות האישית שלו. כל אחד והמשמעות שהוא מעניק ליום, המשמעות שיום הכיפורים מעניק לו.

אמנם דיווחו בחיוך קל שמכירות האופניים עלו, וכן שבלוקבסטר מתכוננים לעליה בהשאלות הסרטים. עדיין, 'יום הכיפורים' זה יום אחר, משהו שונה. פחות מכוניות על הכבישים, אם בכלל. עסקים סגורים, הטלוויזיה לא משדרת. חילונים, גם אם לא הם עצמם, יודעים שביום זה כולם מוזמנים לבתי הכנסת והרבה באמת באים.
לא לחינם דווקא יום זה מקפיא מדינה שלמה ועוד יהודים רבים ,קרובים ורחוקים, בעולם. לא נבחר ליל הסדר ולא הישיבה בסוכות, לא מגילת פורים או הסופגניות והדלקת הנרות בחנוכה. מעל כולם, בראש הפרמידה, עומד יום צום.
יום אחד בו המושג החמקמק, המאיים והחשוב כאחד, שבני האדם פוחדים לגעת בו עולה – משמעות.
הכל נעצר. הולכים על הכבישים, עומדים זה לצד זה בלבן, מתפללים, חושבים. בוחנים את השנה החולפת, סוקרים מטרות אמיתיות לקראת השנה הבאה.
ללא הסחות דעת.

שקט...