מיצווס ביזנס

נתנאל קראוס, ט"ז בתשרי תשס"ח,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7


במקום השקעה בסט מנהלים מודל 2008, אני חושב שהסט בן הארבעים שקלים יעשה את העבודה. הוא יתנענע כראוי והבטריה לבטח תחזיק שבוע אחד.


מודה ומתוודה, אני בדילמה. שוב אותה המטבע. מפרפרת במהירות, שוב שני צדדים.
ערב סוכות, נתניה. אני מוצא את דרכי בין הדוכנים לאורך שדרות בנימין, מול התחנה המרכזית. לולבים ואתרוגים מורמים מן השולחן לבדיקה, הדסים וערבות בשקיות ודליים.

תכננתי להתנגח במסחריות. אותו הידור המזניק פירות צהבהבים למספרים תלת ספרתיים, בדולרים. סוג של תעשייה משתכללת אשר ניזונת מרצון/חובת קיום המצוות. אולי היה זה הוריקן השמיטה במחוזותינו בגללו חשתי בזאת. בכל אופן אני מציין זאת כבעיה אישית שלי, תו לא.

ככל סוכות, אנחנו לא קונים סופר-סטים-מהודרים יקרים אלא בוחרים לחכות לערב החג, לעיתים לפני. שנה בשנה אנו קונים סט ממשפחה מוכרת וטובה. משקיעים בסביבות הארבעים-חמישים שקל לסט. זו לא קמצנות, חלילה, אלא ההיבט הפשוט, נגדיר זאת, על מה יוצא הכסף.
יהיה זה עוול לבקר אנשים המשקיעים את מיטב כספם בקניית סט במלוא הדרו. מדובר במצווה, וכן, הוצאת ממון לעיתים, לאו דווקא במובן ההלכתי, יכולה להפגין דביקות (עד כמה שאני לא שלם עם חשיבה זו). אני, לעומת זאת, מקווה לכשאהיה מולטי-מיליונר, אוציא את אותו הסכום על סט מהודר-רגיל בעוד שאר הכסף, שבעזרתו יתברך לא ישחית את נפשי, במקום השקעתו בסט מנהלים מודל 2008- ילך לצדקה ואני אלך לנע"בים ארוכים ( נע"בים - לנענע לולבים). אני חושב שהסט בן הארבעים שקלים יעשה את העבודה. הוא יתנענע כראוי והבטריה לבטח תחזיק שבוע אחד.

אבל...!
במקום ליצוק מאמר שלם על מקורות תומכים ורמיזות פגאניות- שמחתי בהחלטתי, אותו ערב, לפגוש את הכרית מוקדם מן הרגיל. ייתכן והייתי משרבט מאמר פרובוקטיבי ומתפלמס אבל ממנו ועד לאמת ארוכה הייתה הדרך. שוב יין ויאנג צרופים המה, הייתכן שרב הטוב ואני מביט בנקודה השחורה בלבד? אכן.
הרמז הראשון לספקנותי הגיע בצורת קעקוע. עקב ההבחנה המרופרפת, תקווה בי יש, שבמדובר בקעקוע חינתי כשר ולא קבע.
אם כך, לאחר הקדמה קצרצרה זו, הבה נפנה לשורה השניה ולאחריתה השלישית. משם נמשיך אל הקעקוע והלאה.

כולם – משכילינו ומאותגרינו, מרנינו וצורבינו, סבינו וצאצאינו – יבינו את שפת החוש הפשוטה. יזדעזעו לקול השופר, יתענו בצום, יחושו את העראיות שבסוכה, יאירו כנגד החושך בעזרת החנוכייה, ידפקו בזעם חדוותי לשמיעת "המן", וכו'...

ערב סוכות, נתניה. אני מוצא את דרכי בין הדוכנים לאורך שדרות בנימין, מול התחנה המרכזית. לולבים ואתרוגים מורמים מן השולחן לבדיקה, הדסים וערבות בשקיות ודליים. המחירים לקול-כל-קולותיהם של המוכרים דוהים באוויר אחר הכרזה באוקטבה זו או אחרת. הקונים פעולתם עושים, קונים.
מלוה את אימי, פסענו הלוך ושוב לאורך הדוכנים. פוגשים מכר או שניים, שלום-שלום לחברים העומדים מאחוריי הדוכן. המחירים צנחו לכבוד ערב החג. בעוד מספר שעות גם המהודרים ביותר יחזרו להיות צמח בלי יעשה-קמח.

אחר השיטוט הקצר, לימוד הלכות מזורז בנוגע ללולב, וניתוח המחירון, פעמנו, אימי ואני, לטובת בעליי הדוכן המוּכּר לנו. משפחה טובה אשר זו לא הפעם הראשונה מהם רכשנו סֶטֵיְנוּ.
שם פגשתי בחצי הקעקוע. נים ולא נים, תיר ולא תיר, חציו מגולה וחציו מכוסה. נח על כתפה השמאלית של אחת מנערות ישראל.
אם וביתה, תינוקות שנשבו, ללא הוספות מיותרות על הלבוש ה-יחסית מאופק, שכן צניחת טמפרטורות הורגשה ברחובות נתניה, אותו היום. נשות החיל, על אף הרושם הק-דְמוֹנִי מצידי, עסקו במקח וממכר לטובת סט מהודר לקראת חג הסוכות הבא עלינו בעוד ארבע ומחצה שעות זמניות.
כמובן, ישנו היופי הפשטני בכך שעם ישראל מחלץ רגליו וידיו בתקופת החגים, ובמקום לנפוש בטורקיה, רבים מכתתים סיריהם בהכנת ארוחות חג משפחתיות בראש השנה, צמים ומביאים את צאצאיהם לבית הכנסת לתפילת נעילה, אף רוכשים "ארבעת המינים" הדריים, ירקרקים ומהודרים. אכן יפה, אך לא הוא הצד השני של אותה המטבע.

מסחריות הגיתי, הידור הנמדד בכסף תהיתי.
גברת אשר עקפה את שישים שנותיה, זה מכבר, הגיעה. לבושה בפשטות, כיסוי ראש תואם לחלוקה. ממלמלת מלמולים, מחשבת בקול. "ממהרת, אני לא מכאן, לא מנתניה" אמרה. "בעשרים וחמש שקל ארבעת המינים אמרו שם, אבל לא... צריך סט מהודר". היא לא תערב את יצחק בן-צבי, הנחתי, אך הרגע פסחה על דיל בסך עשרים וחמישה ש"ח. סט מהודר בארבעים, כפי שנענתה מפי המוכר, יספק את הסחורה.

המהמתי לתומי, אבוי... במובן מסוים חטאתי לחג הסוכות והמשוועים אחר הידוריו.
אדם כאדם, חשבתי. חלקינו רוחניים יותר, חלקינו פחות. חלקינו שולטים בפילוסופיית שפונהאואר, חלקינו פחות מרחפים. יודעי ש"ס, ישר והפוך, בלִיווּים הצמוד של ראשונים ואחרונים לעומת למדנים המשתרכים מעט מאחור. לא כולנו חשים בנשמה היתרה החומקת עם צאת השבת. לא כולם מאופסים, יום יום, בתקופת הדין שבין ראש השנה ושמיני עצרת.
גַשְמִיִים ורוחניים כאחד אך לרוב הראשון בין השניים, בשורה זו, הוא המורגש יותר - ולכן גם המרגיש.

בכל חג ישנו מאפיין מוחשי, אחד לפחות, ההופך אותו לייחודי מלבד אופי רוחני זה או אחר אשר בכל חג. לא הכל מסוגלים לשמוע שיעור עיון הנמתח ומתפלפל לאורך שעתיים, לא כולם עוקבים אחר גימטריות וצירוף שמותיו של ה' באותיות ומספרים, רבים יבהו באוויר הריק אל מול רב המחדד בספירות ושפע הצינורות. אבל כולם – משכילינו ומאותגרינו, מרנינו וצורבינו, סבינו וצאצאינו – יבינו את שפת החוש הפשוטה. יזדעזעו לקול השופר, יתענו בצום, יחושו את העראיות שבסוכה, יאירו כנגד החושך בעזרת החנוכייה, ידפקו בזעם חדוותי לשמיעת "המן", וכו'...
לעיתים, כשם שאדם ניכר בכוסו, ניכר הוא גם בכיסו. כאשר חושבים כך על הדברים, לפתע, מבצבץ לו הטוב מבין לדוכנים. לראות את עם ישראל לגווניו בודק שהלולב מספיק ישר, משווה מחירים ומעדיף להוסיף עוד כמה שקלים למען אתרוג ארוז בעל השגחה, ועקב כך מכלה שעה, אף יותר, מזמנו בעיסוק במצווה. בחיי, הרי שהמצווה, במובן זועק, השיגה את מטרתה.

על כל פנים לצד אותה תעשייה הרוחשת ומתבחבשת, עם ישראל מתכונן לעוד חג. עושה וחש, משקיע ומוציא ממשכורתו למען מסורתו.

אזי המערכה מסתיימת בתיקו, אממ... טוב, שתיים-אחד לעם ישראל. אני עדיין לא מבין מהיכן מגיע הצורך לקנות אתרוג במחירים מופקעים, שלא להזכיר דולרים. בהחלט חושש לצאת בקריאת "אין עם הארץ חסיד" בכל המניע להוצאת הסכומים המדוברים. על כל פנים לצד אותה תעשייה הרוחשת ומתבחבשת, עם ישראל מתכונן לעוד חג. עושה וחש, משקיע ומוציא ממשכורתו למען מסורתו.


שבת שלום וחג סוכות שמח.