סיפורי סבתא

נתנאל קראוס, ב' בחשון תשס"ח,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

הם לא מתפטרים. מלווים ע"י מניפולציות תקשורתיות, מעצבי-דין מהשורה הראשונה, ועדות בעלות מסקנות תאורטיות.
וריאציה מחודשת ל-"פופליטיקה" הנושנת על המסך. בין הדוברים נכחו- טומי לפיד, דנקנר, כתבת הארץ ועוד... הדיון הוא לא אחר מעתיד ה-"ציונות". מסתבר, מדברי הפתיחה, שהציונות דועכת בקרב הצעירים.
מר לפיד בתחילה ניגח את המתנחלים, "הצעירים רואים את ה-'ציונות' של המתנחלים ולא רוצים להדמות להם". מר לפיד, בשל עקרונות או אידיאלים, תהיה הסיבה באשר תהיה, בחר להכליל ציבור מגוון מהקשת החרדתית דרך הלאומית ועד לחילונית ולצייד את כולם בדובון ועוזי.
באופן צפוי התקשורת עלתה לרגע על המוקד. כתבת הארץ נזפה ב'ידיעות אחרונות' בשל הבמה שסיפקו לראיון המרדני/פרו-אוגנדי עם בר רפאלי, כדוגמא לפגיעה בממסד הציוני.
טענה אחת התקבלה בהסכמה. ביקורת על משרד החינוך אשר עם השנים השמיט מן ספרי הלימוד סממנים ציונים. נאורות יש שיאמרו.
טוב ויפה. עוד דיון, ספק בעל תכלית למעט מילוי משבצת שידור. מעגל בו רמי הדרג הפוליטי ומובילי דעות בתקשורת יושבים, מתווכחים ומאשימים. 'מסכימים' שמור לנושאים בנאליים, בעלי קונצנזוס ממילא.
הם שכחו אשמים מסוימים, נו... הם לא ממש יכולים להעיד עליהם. קרובים אל עצמם.

סיפורי סבתא.
קריית צאנז, נתניה. עשרות ילדים בחולצות מכופרות מהם ציציות משתלשלות וילדות המכוסות מכף רגל עד צוואר משתוללים מאחורינו. נהנים מהמתקנים החדשים שהעירייה התקינה בסוף רחוב רבי מאיר, מתחת לכניסה האחורית של לניאדו וחלקו הלא גמור של בניין הישיבה הצמוד.
אני ובבי, סבתי ביידיש, ישובים לא הרחק מן ההמולה, ביקור.
היא מספרת על החדשות האחרונות, הישנות שלא הגיעו לאוזניי, ולפעמים הלשון מושכת אותה אחורנית אל הילדות, השואה, מעברות ו-DDT בעלייה לארץ. הפרטים בורחים לי, אחי הוא האיש של התאריכים והשמות, מקומות וכרונולוגיה משפחתית. אני משתדל לתפוס את הסיפורים, את התחושות שפורצות לרגעים קצרים. את הבחורה הצעירה המופיעה לרגע לידי בדמותה של בבי.

מהקצבה של ניצולי השואה, תוספת "משמעותית" של 4 שקלים, עברנו לתשלומים מגרמניה. הם מעולם לא קיבלו תשלומים, זיידי ובבי. "למה?" שאלתי. "זיידי לא רצה", אמרה. "שאנו ניקח מהם כסף? שנעשה מהם בסדר, אנשים עם קוֹלְטוּרַה?".
היא סיפרה לי על בגין. מקרה שקרה כאשר בגין נכנס למשכנו. הוא הבחין שעל מזרן המיטה צויין 'תוצרת גרמניה'. "הוא ביקש שיחליפו את המזרון עבורו, ולא הלך לישון עד שעשו כן" סיימה. עקרונות, אידיאלים, ייצוגיות, תבחרו אתם.

טוב ויפה. עוד דיון, ספק בעל תכלית למעט מילוי משבצת שידור. מעגל בו רמי הדרג הפוליטי ומובילי דעות בתקשורת יושבים, מתווכחים ומאשימים. 'מסכימים' שמור לנושאים בנאליים, בעלי קונצנזוס ממילא.

אדון בגין היה מדור אחר. עוד לפני שדריסת רגלם של העסקנים הגיעה לעמדות המפתח, לפני ש'נכסיי דלא ניידי' לגווניהם סינוורו את המושלים בכיפה. קהלת, אני מאמין, היה מונע ממני את האמירה הגורפת, לבל אָדַמֵה שהימים הראשונים טובים היו משלנו. "שחיתות" ו-"תאבי בצע" אינם חידושי האקדמיה ללשון העיברית, וכן יש להניח שבימים עברו בעלי התארים הנ"ל ניצבו כחלק מהראש.
אבל גם אינשטיין גאון לא קטן, יחסות.
הכל יחסית, לא כן? גם שחיתות ניתן ליחס לזמן, אני משער. נח צדיק היה בדורו אך בהשוואה לדור אברהם יש הדורשים אותו לגנאי. מושחת דאז- בדורנו לצדיק היה נחשב, ייתכן. בכל אופן להשוות תמיד אפשר. הזמן הוא לא נתון שיש להתחשב בו לפטירת אשמים באמירות כגון "השתנו הדברים" ודומיהן.

רבין הוא דוגמא לשרידים האחרונים. בפרשת הדולרים, כאשר הדבר התגלה, הוא התפטר. כיום, ללא התערות מופרזת בחדשות, לא מעט שמות קופצים בראשנו- מטרידים, מקבלי הטבות ועוד אשר נחשדו ונחקרו בעבר, בהווה וכנראה גם בעתיד. הם לא מתפטרים. מלווים ע"י מניפולציות תקשורתיות, מעצבי-דין מהשורה הראשונה, ועדות בעלות מסקנות תאורטיות.

יושבי "פופוליטיקה" שַֹחוּ-ושַֹגוּ בהאשמות. לא עלו פתרונות מעשיים או תובנות ישומיות. מטרות לצליבה ותו לא.
א: "הוא אשם"
ב: "אני חולק עליך, לפי דעתי הם האשמים"
ג: "אם כל הכבוד לעניות דעתכם! משרד זה הינו האשם"
ד: "מה פתאום? אין הָאַשְמַה כי אם על פלוני ומרעיו"
ה: "היכן קישון כשצריך אותו?"
אבל זה בסדר, בזמנים אלו תמיד נחמד להיזכר במימרה החזל"ית המפורסמת – "הפוסל במומו פוסל".

משגע אותי כאשר אנשים לא לוקחים אחריות. האינסטינקט הקדום הזה שמקפיץ אותנו - "אני? ...היא הביאה לי ת'תפוח!".
רעיון. נאמר שבאים מולנו בטענה. אם ישר נטיל את האשמה לעבר אחר אזי אולי נשתיק את המבקר לרגע אבל הוא לא באמת יקנה את זה,נכון? הוא ואנחנו רגילים למשחק הזה. לעומת זאת, והיה אם נאמר "כן, זהו באמת מחדל, אסור היה לי לפספס את זה". כעת, גם אם בהערת אגב נסיר מאתנו את האחריות, נחשב לאנשים אחראיים, רציניים.
הם חומקים מהכוונת. הבחירות מתקרבות, כסאות שצריך לחמם במקרה הטוב, ולצנן בשל "ת-פגישות-רוצים" אשר מונעים מהם את ההגעה לכנסת.

נחזור לציונות.
זה צף על פני השטח. כתבות על סטודנטים ישראלים בחו"ל וכמה זה עולה לצד התעניינות מצד הצעירים בדרכונים זרים. הציונות נעלמת? הפתעה מדאיגה? למה ציפו?!

ישנו הבדל בין הימים ההם לימינו. אף אם היינו מחליטים לפרגן למנהיגינו ולומר שהם אינם גרועים מקודמיהם, הבדל מסוים יישאר. מילת הקסם - אופציות.
אז, בתקופת קום המדינה, בינות למלחמות אשר נדחסו לדפי ההיסטוריה, לא היה לנו לאן ללכת. ברחנו מדממים מידי הגלות אל המיתוס אשר קִיים אותנו מאות בשנים, ארץ ישראל.
יכלו לעבוד עלינו, לנצל אותנו, להעמיד אותנו בתורות ארוכים בזמן הצנע ועם כל זאת לדעת שאנחנו לא נלך לשום מקום. לאן נלך?
היום בטיפשותם "הם" ממשיכים לנצל את הצעירים. מושכים מאתנו כסף לתיחזוק משכורות במוסדות לימוד, עוסקים במניות בעוד הם שולחים חיילים לקרב, מקיימים עסקאות מלוכלכות, נחקרים ובו בזמן מדברים על ויתורים נצרכים וכואבים על מיתוסים. חבל שהם לא שמים לב לשינוי שהתרחש - היום יש אופציות אחרות.

זה צף על פני השטח. כתבות על סטודנטים ישראלים בחו"ל וכמה זה עולה לצד התעניינות מצד הצעירים בדרכונים זרים.
הציונות נעלמת? הפתעה מדאיגה? למה ציפו?!
הם לעולם לא יבחינו באשמים משום שהם לא מסוגלים, או רוצים, להביט במראַה. המודלים של המנהיגים הלוחמניים ואנשי שלום הוחלפו במודל החדש של עסקני ציבור הפועלים לטובת עצמם. מעגל סגור של מקורבים בגיל מתקדם הצוחקים אל מול האנשים הקטנים, אל מול הדרדקים המתעניינים לפרוץ לעולם האקדמי ולחיים. רומסים, מנצלים, עושים על גבינו הון. מעל כולם, האשמים, הם ראשי העם. בית המחוקקים האמור לייצג את המצביעים ולא להינות מכספי המיסים שלהם.

אכן, חבל שאת ההצגה שלכם הצעירים כבר לא קונים. מבינים שהאידיאלים והציונות שלכם מושמעת רק בגלל מיקרופון מכוון או נקודה אדמדמה בראשי מצלמות הוידאו.
הציונות לא נעלמת, היא פשוט נרמסת שוב ושוב. לא ע"י אנשי הדובון והעוזי או אפילו התקשורת.
הבחור המשכיל כבר לא חייב להיות הפראייר שלכם. הוא לא תקוע כאן, ב"חוות החיות".
בשנה החולפת פגשתי בסן-פרנסיסקו ובסביבתה לא מעט מאותם צעירים. דתיים, מסורתיים וחילונים, רובם על תקן 'זמני'. הם עשו את החישוב הפשוט, בחנו את ההיצע. שכר הלימוד האירופאי, השכר האמריקאי החודשי. תנאים והטבות, פיתויים. רשת אשר תפסה לא מעט מן היורדים הזמניים עד לגיל שיבה.

ומה על הציונות?
הו... אלו סיפורי סבתא.