שיעור בדיקטַטוּריזם

נתנאל קראוס, כ"ב בחשון תשס"ח,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7


היא הפסיקה לדפוק, האור התחלף לירוק. לא מאמינה, ובטח קיללה שושלת שלמה, צפתה באוטובוס, על נהגו ונוסעיו, מתגלגל הלאה.
נתניה, אור ל-ד' בשבת.
חולף על פני הקניון הסגור, דקותיים לשבע. מאבטח בכובע היפהופי כחלחל אשר הותאם מראש לחולצתו שיחרר קבוצת מחסומים מכבליהם בכניסה הצפונית. אני המשכתי לכיוון בניין הביטוח הלאומי. שם, לצד שומרים בחליפות ומשקפי שמש, מתאספים מרעיי להסעה בעוד קוריהם בעיניהם.
ההסעה מגיעה ואנו עולים לקצב בדיקת כרטיסי הנסיעה ע"י הנהג, ימים ושעות. מחכים בתור בשקט, האנדרנלין בבלוטות עדיין מתכסה בפוך.
תכננתי להירדם עם ספר ביד, מעט אסימוב לפני המשך השינה על מושב האוטובוס. התיישבתי מימין עם כיוון הנסיעה, מתרווח בשורה השניה.

שמונה-אפס-אפס, לפתוח מחברות. השיעור מתחיל בכפר-סבא.
מבט חטוף בחלון מימין. בחורה קיפצצה בהפתעה ליד עמוד תחנת האוטובוס, קוראת ללא קול מבעד לחלון. הנהג לא עצר. 'טעות?' תהיתי, 'פיספס תחנה אולי?'. כולם שתקו. חלק ישנו, מעטים קראו אך מן הסתם לא הייתי היחיד אשר הבחין. לומר או לא? לעזור למישהו שבכלל לא מכירים או לשתוק ולהפוך עמוד?
"נהג", קראתי, מצביע לעבר החלון, בחורה נוספת, מספר מושבים מאחורה, קראה גם היא. הוא הביט מעלה למראה, קולט. "מה?" שאלני בנימה תוקפנית "אתה רוצה לרדת?". התבלבלתי לרגע, מנסה להבין מה לא ברור בסיפור, מפספס את ה"תחזור-לקרוא-ואל-תצייץ".
"לא...", עניתי, מתייחס לאיום כשאלה,"פספסת תחנה". הוא הביט שוב למעלה וטען ברוגז שאין לו תחנות בכפר סבא. אמממ... טוב, שתקתי. היא נעלמה מאחור.
שוב מקרה דומה בתחנה בהמשך, בחורה אחרת מסמנת לנהג החולף לעצור ללא תועלת, אין לו תחנות בכפר סבא. לא היה זה מפאת חוסר מקום, חלילה. בשורה מלפני, הראשונה, ישבה סטודנטית וְתיקה. את זה לבטח ראה הנהג.

רמזור אדום, עומדים. מבין המכוניות, מעט מתנשפת, מופיע בחורה. דופקת על הדלת, מסמנת לנהג "לאריאל".

"עשינו עסק", וילונות ודחלילים.
אברי קופץ לצד הנהג, רוכן מעט ודוחק "שלושה וילונות, מה תבחר?".
הנהג את מצחו מנגב, דוחף משקפיו במעלה האף. שלושה וילונות מתנפנפים בטמפרטורת החדר, סגלגלים ומסתירים.
"שלוש?/!" מביט באברי, חצי שואל.
סטפה מרשרשת נשלפת. "עשר אלף", אברי שואג, "כדי שתבחר בוילון מספר אחד".
"עשר אלף?".
"עשרת אלפים טבין ותקילין" ממתיק.
צמרמורת בגבו, בירכיו פקות. "שלוש אממ... אחד" מה יעשה?
"אוקיי..." הוא בחר.


באדישות, בחן את המטרד לרגע והגיב בצורה אשר לא השתמעה אף לפַּן וחצי. הוא הפנה את ראשו ממנה, סנטרו חולף מעל לחצן הדלת האדמדם, חוזר לבהייתו הסתמית ברמזור.
שתקתי, כולם שתקו, שתקנו. מה אכפת לנו? אנחנו מסודרים, נגיע לשיעור בזמן.
היא הפסיקה לדפוק, האור התחלף לירוק. לא מאמינה, ובטח קיללה שושלת שלמה, צפתה באוטובוס, על נהגו ונוסעיו, מתגלגל הלאה.

חברת ההסעות הרשתה לעצמה להתעלם מפרט חשוב למדי. מדי בוקר מוסעים על ידם כ-60 לקוחות פוטנציאליים אשר ייתכן ויוצרכו בעתיד להיעזר בשירותי הסעות.

דקות ספורות לאחר מכן מונית נצמדה לאוטובוס משמאל. "למה אתה לא יכול לפתוח את הדלת?" צעקה מהמונית, בחיי היא לא פראיירית. אין לו תחנות בכפר סבא, השיב כמקודם. היא טענה שלא היה אוטובוס והוא שאל רטורית אם היא היחידה בכפר סבא? רומז עבותות לכך שאיחרה שכן הממתינים הכפר-סבאים הינם קבוצה נכבדת כשלעצמם. הסביר שהאוטובוס שלה מגיע ב- 7:40 ולחץ על דוושת הגז, מתרחק מהמונית.

הצמדתי את העניים לשורות אך לא קראתי, לא יכולתי להתרכז, כעסתי. תחילה כעסתי על הצורה בה ענה לי, ככה מאיים עליי?! מה זו התוקפנות הזו? אני פניתי אליו בצורה מכובדת עם "סליחה נהג..." כנדרש.
הדרך בה ענה לבחורה, ההתעלמות והתוכחה הצדקנית לאחר מכן. על אף גילו המתקדם הוא פשוט חוצפן.
הבא בתור היה אני. התקרנפתי! שתקתי במקום לדרוש ממנו שיפתח את הדלת ושיתן לה לעלות, עד כמה שזה היה עוזר אם בכלל.
אין פה שום אקט חינוכי, רוע לב פשיטא. גם אם ישנו סִינְגוּרוֹן פצפון, חשש מה, הטוען שמעתה הסטודנט הכפר-סבאי עלול לקפוץ על המציאה - לישון 20 דקות נוספות ולהמתין לאוטובוס הישיר. אזי הוא נדרס תחת גלגלי האַבְטוֹבּוּס כאשר הנהג המשיך הלאה ברמזור יחד עם מבטו המזלזל ממרומי משכנו, כסא הנהג.

מושל בכיפה, מאחוריו עדר שלם ישנוני ומיעוט נפגע. סימולציה קטנה למציאות יומיומית. מבחן בו נטלתי חלק וכרבים אחרים, אכן... נחמת הטיפשים, נכשלתי.

מוקף בבעלי 'דרך-לא דרך' ארץ ונסיונות רמאות מצד סטודנטים חסרי כרטיס. דרוך לקראת ביקורות והערות מזלזלות, הנהג הפך לחשדן וממורמר. לא יעשו ממנו צחוק, הוא יראה לנו מה זה.
הדרך בה זינק עליי כאשר, בסך הכל, הסבתי את תשומת ליבו. כיצד, למען הרגעת מצפונו, ניצל את חוסר לקיחת האחריות על ידי טיעון "ההוראות ממעל" (- גוף, מינהלי, שמיימי ונסתר) ובחר שלא לאמץ את שריר אצבעו בלחיצה על הכפתור.
כפתור נטול משמעות לגביו, אך בעל הבדל של נוחות, זמן ומספר עשרות שקלים לגבי אותן בחורות.

"כל כַּלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ" טוען המשפט בחיספוס.
חברת ההסעות הרשתה לעצמה להתעלם מפרט חשוב למדי. מדי בוקר מוסעים על ידם כ-60 לקוחות פוטנציאליים אשר ייתכן ויוצרכו בעתיד להיעזר בשירותי הסעות. הכפילו בְּקרים בשנים וניווכח שמספר לא מבוטל של לקוחות עתידיים עברו תחת שרביט החברה, נותני השירות.
אצטט קצרות לעניינינו: "אחד המחקרים הוכיח, כי לקוחות לא מרוצים עלולים להשמיץ את המוצר באוזניי עשרה או יותר מכרים, יש לזכור חדשות רעות מתפשטות במהירות". (ניהול השיווק/ קוטלר ו-הורניק עמ' 40 הוצאת האונ' הפתוחה. אכן...רוב תודות למרצנו בקורס "פרסום ויחסי ציבור")


שתי הערות:
1.  לא מזמן יצא לי להיתקל שוב בשיר Imagine של ג'ון לנון. הפגישה הראשונה שלנו התקיימה לפני חמש שנים, בשיעור א'. מאמר נח בצורת ספרון דקיק בין ספריו של חברי לשורה. מתוך שיעמום וסקרנות בייני"שית-אובססיבית לגבי ספרים נטלתי את הספרון. בכותרת פשוטה צוּיין "דמיין: על ג'ון לנון ואהבה". במשך שלושה ימים קראתי באיטיות את המאמר, שורה אחר שורה. להנאתכם, שווה להדפיס ולקרוא.
http://www.tchelet.org.il/magazine/magazine.asp?id=169

2.  שניים שוחחו, מתייחסים לאירוניה אשר הפגישה את ברית צאצא יגאל עמיר ויום רבין. משערים ש'להכעיס' ("ה" מוטעמת) יקראו לנימול יצחק. "רק בגלל שזה קשור לפרשת השבוע" תיבלו בקורטוב ציניות.