שחור, לבן והרבה אפור.

נתנאל קראוס, ב' בכסלו תשס"ח,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

מהחלוקים והנזמים במדבר עשינו דרך ארוכה ליד ודרך עשרות תרבויות. אם כך בלבוש, אזי תכפילו זאת במאות מונים כאשר מדובר בדעות.
כולם משתנים.
אחים, חברים. מתעצבים, נבנים, מתפצלים, נשברים, נפתחים, נסגרים - משתנים. נחשפים לדברים אשר משנים אותם. ראקציות כימיות היוצרות תערובות חדשות, אפילו לא תרכובות.
כל העולם משתנה. זו לא התקדמות או חזרה אחורה. אין חידושים אמיתיים, כל חידוש הוא משחק בדברים קיימים. וריאציות שונות לסיפוק צרכים בסיסיים כמו מזון, הנאה, תאווה ורגשות.
"מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש. יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא, כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו." (קהלת א',ט'-י')
מתנדנדים בין טְרנדים מהעבר בגרסאות ההווה. רפואה, אופנה ומה לא..., לעולם לא נדע מה יביא המחר ולפעמים עדיף כך.

הורים, מתבגרים ומה שביניהם.
טוב, רע ומה שביניהם.
חומוס, טחינה ומה שביניהם.
...ומה שביניהם.
...ומה שביניהם.
412,000 כותרות "...ומה שביניהם" בגוגל, בעברית בלבד. פְרָזָה נדושה ומשומשת כל כך שזה משגע אותי. כאילו משהו בביטוי קורץ, תִיחכּום נסתר.

...ומה שביניהם.
מה ההבדל בין שניים אשר התחילו מאותה הנקודה וכעת שונים?
מה ההבדל בין הורה למתבגר?
בין שני נערים בני אותו הגיל אשר רק אחד מהם נחשב בעיניי אחרים לאחראי?
בין שני חומרים דומים בעבר, ובהווה אחד מהם שונה בתכלית?


"גוי", ...הרגשתם?
לפני השליחות, כאשר שמעתי את המילה 'גוי' עלו בי אסוציאציות אשר נסבו על פי רוב באויבים. דמות מרוחקת ושונה, לא פעם אפילו נמוכה. "...שלא עשיני גוי", תפילת נחוניה בן הקנה ("...אני רץ והם רצים..."), "עלינו לשבח" במלואו, ועוד עשרות סיפורים ופתגמים, סוגיות ומשניות של "משום איבה", הלכות. מאבקים בהם היהודי מתמודד מול הגוי. לא פלא שה-"הוא" נדמה כמשוקץ.
מהפך. מארץ היהודים עם מיעוט-מתרבה של גויים, המתגוונים בסקאלה שבין "לא סימפטיים" ועובדים זרים, 16 שעות טיסה שלחו אותי לקצה השני, לעמדת מיעוט.

במשך אותם חודשים חייתי בחברת גויים. עבדתי בבית ספר עם מורים וצוות הנהלה שרובם גויים. קופאים בסופר. הירקן המקסיקני. אנשים ברחוב, בתחנות האוטובוס, ברכבת...
גויים? כן, בני אדם רגילים לגמרי החיים את חייהם, פשוט לא יהודים. באם נבחר להגדירם רוחנית, אסתפק ב-'בעלי תפקיד אחר במאזן האקולוגי-רוחני'.
מה קרה? מהיכן צץ השינוי התפיסתי?

רבנים מאז ועד היום עסקו במדע ודתות שכנות. מכירים, במידה זו או אחרת, ספרי תיאולוגיה זרים. הרמב"ם, כדוגמא מוכרת, היה 'הרב-הדוקטור-הפילוסוף'.

חשיפה למאורעות ומידע, לניסיון, גורמים לנו לחשוב. לבחון בעזרת כלים חדשים רעיונות מוכרים, אנשים, היסטוריה ואף את העתיד. ילד שהתמודד עם טראומה לא יתפתח נפשית בדומה לאחרים בני גילו, הוא ייבחן את עולמו מהזווית הנוספת שנכפתה עליו, שלא ברצונו. X אשר יפגוש ב-Y מסוגל להפוך למשהו אחר לגמרי.
פעולה כל כך פשוטה ומובנת, נו... להיחשף, ללמוד, להכיר, מה הביג דיל?

חשיפה בזמנה ובעיתה. רופא אשר יראה תמונת פצועים לא יגיב בהתרגשות כמו אדם מן השורה, וכך גם כשמדובר בדעות. ישנם סוגיות גמרא שלא יוצגו לתיכוניסטים, קושיות שלא יאמרו למלוּמדי שיעור א', ופרד"ס ששיעורים גבוהים ימתינו להם עד אשר תטפח בטנם שו"ת ופוסקים.
מנגד, לא פעם, מנסים להגביל את החשיפה. רבנים ואנשיי חינוך מאז ימי המתנגדים והחסידים פעלו אלו נגד אלו, חסידיות כנגד חסידיות, מתנגדים כנגד מתנגדים. כאשר תנועת ההשכלה לדורותיה נכנסה למעגל, על שולחן הצנזור רבה ה'מהומה וּמְבוּסָה וּמבוּכה'.
'דילמת החממה', למגזריה, קושייה חינוכית העוסקת כל כולה בחשיפה.

ניתן להתעלם מה'חשיפה' מרצון, מבחירה אישית, אך אי אפשר להלחם בה ולמנוע אותה מאחרים. עולם היהדות משתנה בהתמדה, דוגמא טובה לכך היא צווי האופנה.
במגזר החרדי כובשות בשנים האחרונות החליפות המודרניות את הלבוש החסידי, החליפה הארוכה והגרביים הלבנות המתוחות. גרף של שנים, עליות ומורדות, אבל מתקדם. הנוף היהודי על אף השמרנות מתעצב לנוכח הסובב. מהחלוקים והנזמים במדבר עשינו דרך ארוכה ליד ודרך עשרות תרבויות.
אם כך בלבוש, אזי תכפילו זאת במאות מונים כאשר מדובר בדעות.

על בשרי ורכיכת מוחי יודע אני, כל אימת שניסו למנוע ממני מידע, מראה או דמות, באשר היא, הסקרנות שבי הואצה, תרה-אצה-רצה אחר הזדמנות להכיר במוּסתר, לטוב ולרע. משברים, תסכול ושאלות הוטחו בי כאשר עקרון אחד ליווה אותי, לא לצבור שאלות. פניות בעילום שם באינטרנט, הטרדות רבני הישיבה בשאלות שונות ומשונות, שעות אין ספור בקריאה, בחיפוש תשובות.
השתדלתי, ועדיין משתדל, להכיר רעיונות משלל מקורות. תורה בישראל וחכמה בגויים. קריאה עצמית בספרי מבוא לפילוסופיה לצד חברוּתוֹת בגמרא. תרבויות ומנהגים זרים לצד ספרי הלכה. ללמוד ולדעת, לא רק יהדות אלא מקצועות כלליים גם כן.
התורה אינה מסגרת קרה התוחמת אותנו בסבך של כללים כי אם מפעל אדיר העוסק בחיים. פרטים קטנים, מדעים ופילוסופיות קִיוּמיוֹת. רבנים מאז ועד היום עסקו במדע ודתות שכנות. מכירים, במידה זו או אחרת, ספרי תיאולוגיה זרים. הרמב"ם, כדוגמא מוכרת, היה 'הרב-הדוקטור-הפילוסוף'.
זהו חלק מתהליך של בניין רוחני אשר כל אחד ואחד מאתנו עובר, ללא יוצאי דופן.
אנשיי חינוך משתדלים, מתוקף תפקידם, לנווט את הצעירים, להעביר את הנער שלב-שלב. היחשפות לדעות שונות, לשאלות, ומתן תשובות הנתמכות על ידי קודמותיהן.

יש מקום וצורך לקווים מנחים אבל לא לסיסמאות כדרך חיים.

שחור, לבן ואפור.
"אין שחור ולבן" כך פתח הרב שלנו, בשיעור א', באחת משיחותיו הראשונות עמנו. מלמד אותי שיש אפור, והרבה ממנו.
אדם שאוטם את עצמו לסביבה אחת, לרעיונות מסוג אחד, לחשיבה סגורה, לא יוכל לראות את התמונה במלואה.
אי אפשר לצאת בקריאות בעד או כנגד רעיון זר ללא היכרות עִמו.
אי אפשר לשנוא או לאהוב מבלי להכיר את הצד השני, לדעת את ההבדל ואת אשר הוא מחִיל.
כאשר השחור פוגש בלבן נוצר האפור, כאשר ה-'כן' פוגש ב-"לא" נוצר ה-"אולי", הספק. תחומים שאינם מוגדרים בקלות.
אם עד עתה חשבנו בדביקות בצורה מסוימת, בטוחים במאת האחוזים שזו הדרך, לפתע הבנתנו מתערערת אל מול דעה שונה, הפוכה או חופפת. נופלים אל התחום האפור שנוצר.
מתבגרים, מבינים שהחיים הם לא "אוֹ-אוֹ" אלא "וְ-". לא שחור ולבן מוחלטים כי אם ספקטרום עשיר בגווני אפור.
זהו ההבדל בין דעה קיצונית ומתונה. לאחר התוודעות למעורבים, מודע לדילמות, הטוב והרע מתמסמסים. מושגים ברורים כמו אשמה, כשלון ורוע יכולים להעלם. אמירות חדות מסתכמות לרוב ב"אמרתי לך" יומרני לגבי מאורעות עבר, וחסרות טעם מול דילמות עתידיות.
יש מקום וצורך לקווים מנחים אבל לא לסיסמאות כדרך חיים.

כך אני רואה, גם כן, את יום רבין.
מאז כיתה ו' בבוקר, שעות ספורות לאחר הרצח, חוויתי את היום הזה. בחטיבה ובתיכון בישיבת בני עקיבא, בנתניה, הדלקנו נרות וקיימנו שיעורים על דמותו של רבין.
בשנה האחרונה, כשליחים, התבקשנו להעביר פעילות ליום רבין וכך עשינו. לאו דווקא, אבל במידה מסויימת גם כן, בגלל דעותיו ופועליו. מציינים את המאורע.
אמת, אפשר להתנגד. אין שום צורך להישמע לקונצנזוס הכמעט מִיתִי שנוסך השמאל סביב דמותו של רבין. אין צורך להשתתק ולהימתח דום לשמיעת המושג המתחדש מידי יום - "דרך רבין", אבל רצח, ובמיוחד בין יהודים, הוא דבר שאין אפשרות להתעלם ממנו ואף הוקדש לו יום בשנה, צום גדליה.

רצח, ובמיוחד בין יהודים, הוא דבר שאין אפשרות להתעלם ממנו ואף הוקדש לו יום בשנה, צום גדליה.

דרך הגמרא, הדיון היהודי, היא צעידה בין ספיקות וגישורם. סוגיות התרות אחר תשובה המאזנת בין מגוון דעות בעזרת הגיון. לעיתים ע"י דפיקה בשולחן או בת קול ממעל אבל לעולם לא בעזרת חרב או אקדח. לעומת זאת, סיפורים בעבר היהודי שגיבוריהם כן בחרו בחרב מתוך דעה אישית זכו לביקורת.
בסיפור פנחס, בסוף פרשת בלק, מעניין לראות את ההצמדה, ברש"י ובמדרשים, בין קנאות ה' והלכה.
דעת תורה לעולם אינה אקט קיצוני. היא מוכרחת לבוא מדיון עמוק, ע"י הכרה של כל הצדדים הפועלים וחשיבה על התוצאה אשר תשפיע לעתיד.
זהו יום רבין. אין טעם בהשמצה, מדובר בהנצחה וזיכרון של מעשה שלא יעשה. אות אזהרה להתפוררות פנימית.