אבינו שבשמיים

נתנאל קראוס, כ"ב בכסלו תשס"ח,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7


איך אדם מבוגר מתייחס לה'? כיצד סב משווה עצמו לילד המתפלל בספסל לידו כאשר הוא פונה לאבא.
דממה בבית הכנסת, שקיעה בחוץ. מתפללים מתנדנדים לקראת סיום תפילת שמונה-עשרה, רגעים לתפילת הש"ץ. אני סיימתי, נשען על הקיר וצופה במתפללים. זה כבר זמן מה שרציתי להביא מצלמה לבית הכנסת, לשלוח לחבר'ה בסן-פראן תמונה מבית כנסת גדוש בתפילין וטליתות הנעים הלוך וחזור עם בעליהם. הפעם היית זו תפילת מנחה.
הראש התרוצץ במחשבות בעוד העיניים מפלסות דרכם בינות למתפללים. מביט, חושב ולבסוף מבחין. הם עמדו זה לצד זה בבית הכנסת, התנודדו, עצמו עניים, מלמלו והביטו בסידורים בגבות מכווצות.
אבות ובנים.

שנתיים אחורה. בית המדרש בישיבת ההסדר בנהריה, תפילת ערבית. אותה הדממה. סיימתי עמידה מוקדם, מסתובב במקום, עובר על פני החברים המרוכזים.
הוא עמד מעט מאחור, מול אחד העמודים. לבוש ככולם אך בכל זאת שונה. חולצה משובצת טחובה במכנסיים מחויטים, ציצית אשר נפלה למותניו, נעה קלות אחר הגוף. ידיו שלובות על חזהו, עיניו עצומות תחת משקפיו, מעט שיבה זרוקה בשיערו.
"פדיחות, איך הוא מרשה לעצמו?" תהייה בוסרית צִחקקה בראשי.
חריג בנוף הישיבתי הצעיר, התפלל אדם מבוגר בדביקות.

אז, במהלך תפילת ערבית בישיבה צחקתי, המחזה היה מוזר לטעמי. הייתי רגיל למבוגרים מבית הכנסת שלי, אלו אשר הכירו את התפילה, ההלכות, חזנות. התפילה בבית הכנסת שלי לא דמתה לתפילה בבית המדרש. תפילה בישיבה, במהלך יום הנקצב ע"י לימוד תורה, מוקפים בעשרות מדפי ספרים צפופים. פה ושם, בבית ובישיבה. 
הדמויות היו שונות. באלעבאתים לרוב באחד, ובמשנהו בחורים צעירים בגילאי 18 עד שנות אמצע ה-20.
לא מעט מתושבי העיר הגיעו, בהזדמנויות שונות, לתפילת ערבית ובכל זאת, הוא חרג מהנוף היומיומי, בולט לאו דווקא בשל גילו אלא בגלל הצורה בה התפלל. כמונו.

תפילה עוברת התפתחות משל עצמה בכל אחד מאתנו. המושג המרכזי "כוונה בתפילה" מתחיל להתעצב בגילאי החטיבה ומעלה. עד אז, כילדים, פשוט חיקינו את המבוגרים. במבט לאחור התהליך איננו מורגש אך בפועל, התפילה משתנה בכל עת - היא מבוקרת, נלמדת, מתקצרת ומתארכת. יום-יום, לפחות שלוש פעמים, הקשר מתחזק ומתרחב בינינו לבינו.

עברו שנתיים עד שאותו שוני, זה אשר הוביל בראשונה לגיחוך, נבחן מחדש. מוביל להתמקדות בהשוואה בין המבוגר המתפלל לבין הנער המתפלל.
מאז ומעולם התפילה שלי הושפעה ע"י החברַה לצידה התפללתי ברוב השבוע. תיכון תחילה ולאחר מכן, גם בצבא, ההסדרניקים.
בארבעת החודשים האחרונים הסביבה הפכה למגוונת יותר, בית הכנסת ישראל הצעיר, נתניה. יום ועוד יום, שוב ושוב באותה הסביבה, מתחבר למקום.
מה שהוביל להשוואה.

בזמן הלימוד שבין מנחה לערבית הזדרזתי לרשום לפני את השאלה. "ברגע שתעלו את הדברים על הכתב אתם תבינו את הסוגיה יותר טוב" הדריך אותנו ראש הישיבה בשיעורי העיון. אני מנסה ליישם זאת בחיים.
הישר מהפנקס רק בשביל האותנטיות, כך נכתב:
"...מסתכל על התפילה של הזקנים, מעניין אותי לדעת את היחס שלהם לתפילה. ...האם הם משווים את עצמם, פנסיונרים עטורי שנים, לילדים מול ה' בתפילה?! איך אדם מבוגר מתייחס לה'? ...".
מוזר, חשתי קושי לראות אדם מבוגר מתפלל בכוונה. עד עתה המורה, הר"מ ורבני הישיבה היוו לי דוגמא, מילאו את תפקידם ב-"הצגת הדרך הראויה להתפלל", אגדיר. לפתע הבחנתי שהם למעשה גם התפללו.

"וואו! הם מתפללים"
"מה ז'תומרת? ברור שהם מתפללים"
לא, לא, אתה לא מבין, הם מתפללים!"
"נו... כן?"
"הם מתפללים אליו"
"מה?"
"הם מתפללים אל אבא. אבא מתפלל אל אבא"

אני בסך הכל בן עשרים ושלוש,  עדיין 'ילד של...', וכשאני מדבר בתפילה אני פונה אליו. ואילו המתפלל לצידי, הסבא, הוא גם פונה אליו. 'אבא של...' מתפלל אל אבא. 
כיצד אדם מבוגר מתייחס לה'? איך סב משווה עצמו לילד המתפלל בספסל לידו כאשר הוא פונה לאבא?

הקדיש לאחר הלימוד קטע את מחשבתי, סגרתי את הפנקס ונעמדתי. תפילת ערבית.