ללמדם מלחמה

נתנאל קראוס, ד' בטבת תשס"ח,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7


אחרי הפסוק השני הקורא אמנם המשיך הלאה בקריאתו אך אני נותרתי מאחור בפנים חמוצות.                           ל-ע-ז-א-ז-ל, לתשובה הזו ממש לא ציפיתי.

שולחן שבת, מדברים.
הווי של שבוע שלם הנדחס לארוחת שבת משפחתית. אוכל של אימא, שתייה כימיקלית מבעבעת. מדברים, מתווכחים ולבסוף רוטנים.
תמיד יש על מה לרטון, ממה להתעצבן. מחדל חדש, סקנדל. פרשת השבוע באדום על נייר במקום שחור על קלף. חלקינו, המעורים יותר בעיתונות השוטפת, בשחיתויות ותפניותיהן המתחדשות לבקרים בין מכבשי הדפוס, "מעשירים" את השאר.
בעבר, ייתכן ובעקבות מכסת יתר בשיעורי מוסר ולימוד זכות, הייתי מתפתל בניסיון לסנגר. מצדד באמירות האהובות על קהל הביינישי"ם למדרגותיהם כנגד התקשורת העוינת. ובכלל העולם ורוד הוא. הציפורים מצייצות, הפרחים פורחים, השמיים תכלכלים.
אני משער שעקב היעדרותי מזה שנה מהעולם האוטופי המצוי בישיבה, וכן מעט חוויות מחשלות במהלך השליחות השתנו הדברים. טִפטפה פנימה ההבנה שישנם כאלו שהמושג "ישר" מובן להם אך ורק בהקשר לשתי נקודות או סרגל.

שולחן שבת, מדברים.
ציפורים נחנקות מעל איילון, הפרחים נובלים, בשמיים משייטים להנאתם עננים חומציים.
מודה, אני קצת נסחף. בעוד שורה או שתיים אני עלול להלביש את משפחתי בגווני הקשת הגותית – שחור. כהה יותר או פחות.
מעל שולחן השבת אני כבר לא מנסה להגן על הנוכל התורן, לא נאבק לכפות היבט חיובי על הבעיות ואביהן-מולידיהן. כמה אפשר?
מדוע ליפות את המציאות? ונהפוכו, חישבתי, עלינו להעלות המרעין בישין על המוקד, להלחם.
מספר סיפורים קרצו לי. סידרתי כותרת ואף מוסר השכל שינבע מעומס הסיטואציות האבסורדיות. סיטואציות אשר בעזרתם אנמק טיעון מחוכם אשר ילעג ויעקוץ בממסד והעומדים בראשו.
כל זאת היה תקף עד ליום ראשון.

למען האמת זה כבר שבועות מספר אני מייחל לרדת מאותו בלוג מתוכנן. אין לי כוח לדוש בשחיתויות ובבעלי המוסר הכפול. את העבודה הזו אני יכול להשאיר לטובים ממני, פרשנים מהתחומים השונים, אשר יציגו נתונים באחוזים וגרפים.
מגמות עפ"י נתונים עדיפות על פני השערות מפי בחור בן 23 העשויות להצביע על אבדון המוסריות והאנושות בכלל.
לא קרה יותר מידי ביום ראשון מבחינת הבלוג הנוכחי, בסך הכל פסוק אחד.

לאחר התוודעות למאגר ספרותי שלם בקבצי שמע באינטרנט העמסתי על האמ.פי שלי מספר סיפורים באנגלית, סתם בשביל התִרגול. די נמאס להתנייד עם מוזיקה כל הזמן, כך שהחלטתי לנסות לגוון במעט סיפורים. בעברית מצאתי קבצי שמע של התנ"ך.

באותו יום ראשון קיבלתי סיור פרטי ומדהים בסמטאות ירושלים ממדריכת תיירות לעתיד. קצת להתאוורר מהלימודים בעזרת הקסם התמידי השורר ברחובות הצדדיים שרק מעטים מכירים. פותח את שישי של חנוכה מעל שוקולטה חמה וסמיכה כמו שוקולד מריר שנמס הישר אל הכוס. פאוזה מתוקה לקראת שבוע של הרצאות.
947 אחרון בחזרה לנתניה, באופן מפתיע היה לי מקום לשבת. שלפתי את הנגן ממעמקי התיק לקראת פגישה נוספת עם הקורא הספרדי הזקן בעל הדגשים והעי"ן המוטעמת. שופטים פרק ג'.
אחרי הפסוק השני הקורא אמנם המשיך הלאה בקריאתו אך אני נותרתי מאחור בפנים חמוצות. ל-ע-ז-א-ז-ל, לתשובה הזו ממש לא ציפיתי.
"ואלה הגויים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל, את כל אשר לא ידעו את כל מלחמות כנען. רק למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה, רק אשר לפנים לא ידעום." (שופטים ג', א'-ב')
"זה לא פייר" התמרמרתי. במחלף הראל הרצתי את הקובץ אחורה, לתחילת הפרק, ונשענתי לאחור לקראת המשך הנסיעה.

רעיון האומר שעם ישראל נשאר על פני האדמה דווקא בשל היותו מיעוט הנלחם על קיומו. נלחם ונלחם עד אשר התמקצע באופנֵי ההישרדות.

ביום שני הזדרזתי בסוף שיעור שרטוט והקדמתי למנחה. עוד לא הייתי בטוח באמירה הקשה שנבעה למיטב הבנתי משני הפסוקים.
אספת חכמים דקות לפני מנחה, אני בסך הכל שואל, התשובות זה כבר העסק שלהם. רש"י הצביע על הכיוון אשר מפניו חששתי אך נשאר עמום מידי. מצודת דויד ורלב"ג אמנם דייקו יותר אבל לא נשמעו נחרצים דיים לטעמי. אני ידעתי מה אני מחפש ורציתי תשובה חותכת, לא עוד משוואה עם נעלמים. רד"ק והמלבי"ם דפקו על השולחן באמירה חד משמעית. רד"ק אף יותר.
"רק הניחם למען ידעו דורות בני ישראל אלה הבאים אחר הדור הראשון שידעו מה היא המלחמה אם לא ישמרו דרך ה' וצריכים הם שילמדו אותם דרכי המלחמה כי אין ה' נלחם בעבורם רק הדור אשר היה לפנים לא ידעו דרכי המלחמה כי לא הצטרכו להם כי ה' נלחם להם ואיש אחד מהם ירדוף אלף..." (רד"ק ד"ה: רק למען).
הסופרת, רובין הוב, הצטרפה לועידה והאירה למעני את הדברים עם ה'חֹכמה בגויים' שברשותה. סיפור מסדרת "הרואים למרחק", שם היא מתארת תהליך התברגנות בו עם לוחמני כובש חֵלקות, משתקע והופך לעובדי אדמה עד אשר שבט לוחמני אחר מגיע ותופס את מקומו. עד אשר... .
הוב נפחה חיים בפירושו של רד"ק, לצערי.

"לדאוג לעתיד טוב יותר למען ילדינו" הופכת עם השנים מסיסמה לפתגם גלובלי. נאבקים לתקן ולשפר. מפגינים, מחלקים פלאיירים. מדברים עם אנשים ברחוב. אוחזים בנשק, נלחמים, שופכים דם. מתעודדים מהצלחות, אוגרים אותם ככוחות נפשיים להמשך הדרך. תקופה אחר תקופה, מתקדמים ומתקדמים אך האור בקצה המנהרה עומד במקומו.
מה אם אנחנו פשוט מתקדמים? רק מתקדמים.

שמעתי תיאוריה בעבר הלא רחוק. רעיון האומר שעם ישראל נשאר על פני האדמה דווקא בשל היותו מיעוט הנלחם על קיומו. נלחם ונלחם עד אשר התמקצע באופנֵי ההישרדות.
רק בשביל שנישאר ערניים, שלא נירדם בשמירה. בשביל שנזכור להפנות את הראש לכל כיוון, לכל צרה שלא תבוא. נשארנו עם לוחמני מכורח, יותר מאשר מרצון.

פרשני ה'מקראות-גדולות' מצביעים על תחילת התהליך- סוף כיבוש הארץ. ה' מותיר בקרבינו את חמשת סרני פלשתים וחבריהם רק למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה. רק הניחם למען... שידעו מה היא מלחמה.
המילה שהכי מכאיבה לי היא המילה "רק". לא תרגום פרשני-סיבתי אלא צמד אותיות הטבוע הישר בפשט. רק, בסה"כ.
רק בשביל שנישאר ערניים, שלא נירדם בשמירה. בשביל שנזכור להפנות את הראש לכל כיוון, לכל צרה שלא תבוא. נשארנו עם לוחמני מכורח, יותר מאשר מרצון.

האסימון לא נפל, המנורה לא נדלקה, הפעמונים לא זעזעו את ראש המגדל. הבדיחות נאלמו.
אחז בי מן שקט, דממה חשוכה אשר כיסתה את האור שבקצה המנהרה. שוב מוֹרְגַאנַה, הפיה האגדית תעתעה.

זה לא ייגמר. נעים בלולאה אינסופית של מאבקים למען תיקון. תמיד תצוץ בעיה חדשה. תמיד יחכה מעבר לפינה אויב אחר.
"רק למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה".