קסם של אנשים

נתנאל קראוס, י"ח בשבט תשס"ח,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7


מתהלך אדיש ברחוב עם משטמה טופחת כנגד היצור שהעמיס את האבולוציה על הטנדר והעביר לרוורס.
אתמול הזדמן לי ללמוד באופן מעשי מעט מרזי הדוּדִים. לאחר שנחבלתי קלות עקב טיפוס לא מוצלח דרך חלון בגובה של כשני מטר, חיכו לי שלוליות חלודה, גריז ושאר מרעין המופיעים לרוב בפרסומות לאבקות כביסה, כאלו המוציאות את הבגדים מעצמם.
לעמוד על הגג בין צבא דודי שמש, אנטנות טלוויזיה וצלחות לווין. לנוע בזהירות דרך סבך כבלי הטלפון, האינטרנט ואחרים שכבר לא מחוברים לשום דבר. קצת מפחיד למעלה כשאין מעקה, צעד או שניים לא במקום ואתה צונח "נר".
שם, על הגג, נוף אחר. להביט לצדדים ולראות את עשרות הכבלים והצינורות החולפים מבניין אחד למשנהו, צילַם נמתח בין הגינות והחניות, נמנעים ככל שיכולים מלהיחשף מעל אזורים פתוחים.
נוף אורבני, קישורים.


יש ימים שאני רוצה לברוח. כל הבלגן מצטבר לכמות כזו שכבר אי אפשר להתמודד. כמה דברים רעים אפשר לשמוע? לכמה דעות של אינטלקטועלקים אפשר להקשיב? וויכוחים של "אני-צודק-ולאמענייןאותימהתגידאנימקשיברקכדילהיראותמנומס".
ימים שבא לך פשוט ללחוץ על המתג ולהעביר את כל העולם למצב "עוף". ללכת לקרוא סתם איזה ספר שהיה זרוק בבית, ואח"כ להתפנק עם פוך ולישון את השינה הכי מתוקה שאפשר.
ובכן, כל הבעסה! אף אחד לא המציא, עדיין, את הפטנט. והדברים היחידים שמתקרבים לסיפוק המתואר יחסלו אותך תוך זמן קצר. "יופי", קמעא סרקזם תמיד עוזר, "נתקעתי פה?".

השלב הבא הוא 'הזומבי'. מתהלך אדיש ברחוב עם משטמה טופחת כנגד היצור שהעמיס את האבולוציה על הטנדר והעביר לרוורס. מנסה לא לחשוב על אף אחד חוץ מעצמי ושלי. לא רואה/קורא חדשות או שומע רדיו בשעות עגולות. צופה בקומדיות וקורא בדיחות בניסיון להטביע את העצבים בכמויות אדירות של הומור.
זה מצליח. מגיע רגע בו אתה מסוגל להביט על העולם מהצד ולחייך מול אותם סמוקי לחיים אשר ורידיהם מתפרצים מצווארם בצעקות. מרים גבה ומפנה מבט, לא שוקל אפילו לנסות להשתחל לדיון.
אבוי, לאחר תקופה קצרה של נירוונה משהו משתבש. אתה מוצא שחלק מהפאזל חסר, הלך לאיבוד. עוד צעד, שניים, ופתאום אתה מרגיש שמש בִּיסְלַשִי"ת קופחת, דיונות של פּוּדְרַה, ומימייה ריקה.
צימאון.
מה קרה? וכי למה, עד שכבר התחלתי ליהנות, אני מחפש מעבר לפינות? תר אחר מה?

יש הבדל גדול בין לחכות בטרמפיאדה מלאה באנשים ובין להמתין בודד. להגיע ראשון למפגש או לדפוק איחור אופנתי ולהיכנס כשכבר כולם נמצאים. לשבת במסעדה ריקה או מלאה.


זה מגיע בנגיעות קטנות.
גברת ברחוב ממול מחייכת ללא שום התרעה, ממהרת להסתיר בידה את גילוי הרגש הלא צפוי. אבא צעיר אשר בקושי מסוגל לסרב לביתו הקטנה המתחנחנת לסוכרייה. נהג האוטובוס מחייך ומנופף אל חברו לעבודה השב בנתיב שכנגד. "בררר... " עשרים טרמפיסטים מקפצים קלות בקור החורפי.
הממ..., מטפטפת ההבנה, מתחיל סוף כל סוף להשיג את החסר, חלק הפאזל שנעלם. אנשים.
מגג הבניין רואים כיצד גם המבנה הישן והמרוחק מחובר בעזרת כבל טלפון בודד אל רשת הבניינים. לא מעוניין להישאר לבד.

זן נוסף של צריכה. הווי מינימלי של החלפת מילים, צחוק משותף, רֵכִילֵ'ס פיקנטי, לכפכף חבר. רשימה, לכאורה, של המובנים מאליהם כאשר בעצם אפשר לאבד שפיות בלעדיהם.
סיטואציה פיזית של אחד מול שני ללא מתווך גאג'דטי דאבל ליבתי בצבעי מאטל. לחוש את הריחות, לראות את המגע, לשמוע את המראה, להריח את המילים, לטעום... . סיטואצית ה'פנים אל פנים' הבנאלית, ויחד עם זאת כל כך מורכבת, כאשר כל החושים מתערבבים יחד.
אנשיי המקצוע למיניהם - פסיכילוגים, סוציולוגים, אנתרפולוגים, רואי חשבון ושות' יעניקו את הסברם ההגיוני. אבל בכל אופן משהו קורה.
משהו מעבר למילוי תפקיד כקבוצה שתתמוך בדעותיך או שתתן לך להרגיש טוב עם עצמך.

יש הבדל גדול בין לחכות בטרמפיאדה מלאה באנשים ובין להמתין בודד. להגיע ראשון למפגש או לדפוק איחור אופנתי ולהיכנס כשכבר כולם נמצאים. לשבת במסעדה ריקה או מלאה.

מקשיב לשיחות של אחרים. עובר על שמות לא מוכרים במיילים קבוצתיים. נהנה לראות כיצד בני אדם מגיבים לסיטואציות, למתחים. רואה, שומע, מריח, טועם, נוגע.
אני חושב שאני מתמכר לאנשים, לרגעים של סתם להיות עם..., של להיות ביחד.
לקסם של אנשים.