הלוּכֵה! געוואלד. הלוּכֵה!

נתנאל קראוס, ל' בשבט תשס"ח,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

אנו הופכים מעמי הארץ לעמי הארץ שחושבים שהם חוּכֵמים גדולים.
הטריגר החל בשיטוט אקראי, לפני שבועיים, באתר ערוץ7. דיון טוקבקי קצר אשר התפתח באחד ממאמרי הדעות. אחד מהמגיבים, בניסוח מיוסר מה, כתב שבציבור שלנו חל פיצול- אלו הנוטים אל החרדים ואלו הפונים אל החילונים. המהום הסכמה והמשכתי הלאה.

על ההדק לחצה שאלה. "מאחד עד מאה, כמה דתי אתה?" נשאלתי.
חמש שניות של תהיה הובילו למסקנה, "מאה".
הוא צחק "אתה מאה אתה?".
"כן, אני מאה".

                                                ***

--"זו ממש בעיה". "אני לא חושב שכדאי לעשות את זה". ישנה איזה סוגיה שמדברת בדיוק על זה (שכחתי לגמרי מה כתוב שם אבל) פשוט תניח לזה". "בונא! מה אתה כופר? מה אתה עושה ? זו חתיכת דילמה".
--"מה?".
--"מה 'מה'?".
--"מה 'מה מה'? מה הבעיה?!".
--"מה זאת אומרת 'מה הבעיה'? זו ממש בעיה בעייתית. חתיכת ספק אסטרונומי. סוגיה הרת גורל. לא אתפלא עם מעורב כאן איזה פוטנציאל לכרת. שמעתי על זה בעבר שיעור קשה, פולמוס שלם. תאמין לי אתה לא רוצה להיכנס לזה. עזוב אותך, בחייך שמע לי, זה גם ככה לא כזה קשה, במקום להסתבך פשוט ת..."
--"טוב הבנתי. אממ..., נשמע ממש חמור".
--"כן, דפים שלמים של התפלפלות, קושיה קולוסאלית, שאילתא גרנדיו...".
--"כן, כן הבנתי, תודה".

הוא הושיב אותי לידו לאחר קושיה מצידי, פותח שולחן ערוך. חברותא, אני ואחד הצדיקים של השיעור. לאחר סקירה קצרה מעל השולחן קמתי "הבנתי, כמובן... אסור".
הבטן קרקרה לשמע קרקושי צלחות המועמסות בחביתות, ארוחת בוקר. אין טעם להאריך, לעומת זאת, לחביתה נוטפת החלמון יש בהחלט טעם.
"נו, מה זה? אסור אסור" נתן בי מוּסר. "הכי קל להגיד אסור. בא נעבור על הפרטים, נלמד מתי הדבר מותר". הוא הכריח אותי לשבת, לא וויתר. לימד אותי את אחד העקרונות החשובים לי בכל הקשור ללימוד הלכה.

לא מעט ניכוותי ע"י חבריי מהישיבה, בייניש"ים זרים ולעיתים גם ע"י רבנים מסוימים. סיטואציה. בטבעיות, אני פונה לעשות דבר מה. די ברור לי שהדבר מותר אך לפתע צ'קלקות וסירנות - "עצור בצד". השיח הגששי-קישוני הנ"ל חוזר על עצמו. מתריעים בי לחזור ממעשי עקב חומרת הדבר, איסור גמור למעשה.
אינני קצשו"ע מהלך, ולכן במרירות מופגנת אני חדל ממעשי. רושם לעצמי לבדוק את האיסור החדש לעומק. אני מגיע לביתי ומדפדף בסִפריה התורנית הגדולה ביותר, האינטרנט. הופ! ללא בושה, מול עיני מופיעה הסוגיה במלוא הדרה. תוך שניות ההגדרות הערטילאיות לובשות צורה. מהלך של טיעונים, מקורות וסיכומו של עניין.
ראו זה פלא. ישנם מחמירים וישנם מקילים. גדולי תורה משני צדי המתרס.

מדוע ציבור הצעירים/ות אשר נחשף להלכה פותח במין סגפנות תורנית חסרת מעצורים?

חתונה. בקבוק יין פקוק למשעי על השולחן, לא חבל? קראתי למלצרית. עלמת החן היקרה, תינוקת שנשבתה לעניינינו, פנתה עם הבקבוק אחר פותחן למבצע חילוץ "משקה המלכים".
"מה אתה נורמלי?" חברי בדק לשלומי הנפשי.
"מה קרה?".
"זה יהיה יין נסך".
יין נסך? מה הקשר. "זה רק אם גוי פותח את הבקבוק, לא?".
"לא, לא" חבר נוסף החווה דעתו.
"מה פתאום", קרא בהחלטיות. מספיק בשביל לערער אותי. "נו, לך תיקח את זה ממנה לפני שהיא תפתח את הבקבוק" דחק.
הלכתי. בקשתי ממנה להעניק לי את הכבוד לפתוח את הבקבוק ולאחר התמודדות כושלת עם הפותחן המוזר ביותר שנתקלתי בו מעודי היא באה לעזרתי.
שבתי אל השולחן עם הבקבוק, השניים צפו בי.
"אתה פתחת, כן?".
"שנינו, היא עזרה לי".
הם הנהנו קלות. מביטים בי, הבייני"ש שסרח, במיאוס בזמן ששתיתי.
בזבזתי שתי כוסות. יין שהפך לחומץ תחת עיניהם הצרות.
חזרתי הביתה ונחתתי ישירות מול המחשב. אכן התגלתה מולי סוגיה המשווה בין מחללי שבת בפרהסיא וגויים לגבי יין נסך.
כן כן, ראו זה פלא, ליידיס אנד ג'נטלמנס - מחמירים ומקילים (במחילה, אני אשאיר לכם את הרמת הגבות לכשתראו בעצמכם מי ברשימת המקילים).

וכי למה להחמיר?
מסילת ישרים, פרק י"ח. בביאור מידת החסידות.
"...הנה שורש החסידות הוא משז"ל אשרי אדם שעמלו... נמצא כלל החסידות הרחבת קיום כל המצוות בכל הצדדין והתנאים שראוי ושאפשר."
קטע חביב עליי. מעט ארוך, לכן אנסה לפשט אותו בעזרת משל אהוב - "משל הצ'יפס והקטשופ".
נאמר ואביכם מולידכם חובב לצד צ'יפסוֹ מן האדום האדום - קטשופ.
באחד מן הימים מגיע אביכם מן העבודה כאשר הוא רצוץ מהניירת החודשית וביקש בתום לב, אבל רק אם בא לכם, צ'יפס. צאצאים מסורים שכמותכם, אצתם, רצתם, קצצתם, טיגנתם. הנחתם את מעשה ידיכם להתפאר על הצלחת ודיווחתם אנגליה.
רק רגע. אבא, אמנם, ביקש צ'יפס, ותו לא, אבל אנו יודעים שהוא ממש אוהב קטשופ לצד הצ'יפס. גמלתם בלבכם, מעצם אהבתכם עד בלי די, והתזתם מן המֵחית בקרבת המעדן. בחיוך מתקתק הגשתם את מנחתכם, רוויים אושר מהנּחת שגרמתם לאבא.
"שלא יאמר לא נצטוויתי יותר, די לי במה שנצטוויתי בפירוש... ואז לא יאמר...אפטור עצמי במה שמוטל עליי".

הטרנד החדש, בעיקר בשל בורות, הוא להחמיר. ולא, לא מדובר בחומרה אשר באה לאחר דיון מעמיק, מתוך אידיאל.
לאחר שנה בישיבה הבייני"ש הממוצע הִינו כשרלוק הולמס באיבחון בעיות הלכתיות. אוי לו, לשיעור א' הצעיר, אשר רק יקרה בדרכו שכן מלוּמדנו ה"וותיק" יגער וינזוף למראית דילמות, במידה ויבצבצו מציציותיו. אין לו מושג לגבי ההלכה הפסוקה אבל- "תחמיר" הוא יורה, הולך על בטוח. עם פצצת נפאלם אי אפשר להחטיא.
הטרנד החדש, בעיקר בשל בורות, הוא להחמיר.

מי שלא בזרם, זה המחליט להטות לדעת המקל, יזכה למבטים מזלזלים אף חשדניים.
אבסורד. אנו הופכים מעמי הארץ לעמי הארץ שחושבים שהם חוּכֵמים גדולים.
"הלכה" זועקים.
"געוואלד" מייללים.


אני חושש שהוא צודק, האדון שהגיב. אנחנו מתפצלים.
מדוע ציבור הצעירים/ות אשר נחשף להלכה פותח במין סגפנות תורנית חסרת מעצורים?
כמה קטשופ אפשר לצד הצ'יפס? זה נחמד כשיש כמות מסוימת אבל למה להטביע את כל הצלחת?
"כמה אתה דתי, מאחד עד מאה?" הוא שאל. מציב את המודל החרדי בנקודת השיא. "מאה".
"מאה?".
"כן, מאה". אני לא חושב (ואולי זאת הבעיה) שמשה רבנו התהלך עם שטריימל כנגד השמש הקופחת. מן הסתם גם לא קנה אתרוגים באלף דולר, לא דרש מאשתו לעשות קרחת ולשים כיסוי ראש מעל הפיאה או אף הגדיר מדרכות נפרדות לנשים וגברים. להדר ולהחמיר, עוד ועוד.
לא היה לו צורך להחמיר, הוא הכיר בדרישות. אם בכל זאת החמיר, אני משער שהיה זה בשל מעמדו.
הוא תמה, אומר המדרש, כאשר ראה את רבי עקיבא דורש תילי תילים על כל שפיץ באותיות. משתאה מחוכמת רבי עקיבא, אבל אולי מתפלא בגלל שלא היה לו מושג מאיפה זה בא. "אתה בטוח שבידי אתה מעניק את התורה?" שואל.
אז אני הולך על מאה. יש לי בעיות, נכון, אני מתמודד. מפשל ומתקן, בדיוק כמו כולם. מתעודד ונתמך במושגים כ"כח דהיתרא עדיפא", "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה" (או שמא "שאין הציבור צריך לעמוד בה") ואחרים.

"מה בשבילך אדוני?"
"אני אלך על צ'יפס. יש לך קטשופ?"
"כמה שקיות?"
"שקית-שתיים יספיקו, תודה".