תנ"ך בגובה המסך

נתנאל קראוס, ט"ו באדר תשס"ח,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

חטא או לא, זה כבר לא היה משנה. כתבים עם מיקרופונים שלופים היו רצים אחרי נתן הנביא. עם ישראל מדפדף בז'ורנל וקורא בתדהמה את פרקים י"א-י"ב בשמואל ב'.
מדליקים טלוויזיה. מדפדפים בעיתון. מכוונים תדר ברדיו. מקליקים דפי אינטרנט.
מבזקים. כותרות. חדשות בהרחבה. פרשנויות. דעות. מוספים. דיונים. דני רופ.
מהפכת סוף המִילֵנְיוּם שעבר, סביבת המַקְרוֹקוֹסמוּס במרחק שניה ממך. מידע שבעבר הלא רחוק הרגו בשבילו טס ברחבי הגלובוס כאילו שתה קוקטייל של ערק ווודקה בעודו מנשנש מיני פלפלים בזחוק.
עידן האנליסטים. תקופה בה כוח אינו ידע בלבד אלא המוחות והזמן שיידרשו לך לפענח אותו.


מאז ומתמיד המנהיג היה, בסופו של עניין, כפוף לעם. הוא יכל לשחק עמו בטקטיקות פוליטיות אך בשורה התחתונה הוא לעולם לא יכל לעמוד מול עם שלם שצועק כן ולומר לא. אהרון חווה זאת במדבר, שאול במערכה מול פלשתים במִכמש, ועוד תור שלם של מנהיגים עד לימינו.
ההבדל הקטן, מאז, שהיום 'המנהיג המתוּקשר' יכול לדלג על הקאריביים ולהשתזף מכמות הפלאשים המוּפנת לעברו. נצפה דרך עדשות ואותות אלקטרוניים ברחבי העולם כולו. שומר על ארשת מחוּיכת מול מצלמות המתעדות כל ניע וזיע. מדבר לאט ובורר מילה מילה, הכל מוקלט. מעביר את אנשי סודו דרך קשית קפילרית על מנת למנוע הדלפות לא רצויות.

הפוליטיקאי הקומבינטור של המאה העשרים ואחת ייפול. מאחוריו שוקדים יותר מידי עיתונאים בהרכבת פאזלים של מידע אשר יצטלב אל הסקופ שנקרא בעיתון הבוקר עם הקפה והרוגלך.
פרשות הסופשי"ם, חדשות לבקרים.
עם כל הספקנות בהגדרת "חופש הביטוי", את המצב הזה אנו נוטים להעדיף. ההיסטוריה סיפקה לנו מושלי כיפה מעטים אשר שמרו על יושרה כלפי צאן מרעיתם. מה גם שעם מנהיגים כמו שיש היום יצדדו רבים בפיקוח התקשורתי.

תיק תק תיק תק תיק תק..., בום.
שישי בערב. אני מניח על השולחן, ליד העיתון, שלושה ספרים. מתייעץ בשעון הקיר לגבי חלוקת הזמן בין ארבעת חברי המדיה הכתובה. מדפדף בגמרא, מתוסכל מעט מן התהומות שנפערו במהלך רצף הדף היומי. מעיף מבט לעיתון, חושב לפתוח את הסדר עם משהו מעט קליל יותר. הממ... גמרא או עיתון. גמרא, עיתון. גמרא בעיתון.
מעביר את היד על דפי הקרם והכריכה הקשה. מסתכל על העיתון זועק הכותרות בעודו נח מקופל.
קליק של שבריר שניה בין השניים. עוצם את העניים, ומצייר את התמונה.

הוא יוצא מהבית עטוף בחלוק ונותן פיהוק של בוקר מול השמש העולה. עוצם את העניים ומישיר מבט אל קרני השמש. קפה מהביל מעלה ניחוח בידו, הוא לוגם לאט.
"לאן הדרדק העיף אותו היום?" שואל. תר בעיניו מעל רחבי הגינה.
"או, הינה".
צועד, מתכופף ומרים אותו בידו הפנויה. מנער את החול ומביט בכותרת. "התנ"ך היומי".
"את לא תאמיני תמר", השתאה בדרכו חזרה אל המטבח, "כתוב ששאול המלך זרק חנית לעבר הלוחם שניצח את גוליית. נו... הבחור הזה דויד".

המנהיג יכל לשחק עמו בטקטיקות פוליטיות אך בשורה התחתונה הוא לעולם לא יכל לעמוד מול עם שלם שצועק כן ולומר לא.

לא, לא!
לא?!
הממ..., לא? למה לא?
אזרח מצריים העתיקה מדליק את הטלוויזיה ורואה שחצי האל אשר עבורו טחן משמרות בהובלת אבנים הנמדדות בטונות הוא למעשה ילד מונגולואיד בן שלוש.
הנוצרי הפשוט נכנס בטעות לחדר השמור לכמורה בלבד ומגלה עשרות ספרים מיוון העתיקה העוסקים במדעים ופילוסופיה שהכנסייה החליטה לגנוז "למען" המאמינים.
עכשיו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, דמיינו את עם ישראל לתקופותיו פותח את העיתון וקורא את הכותרות הבאות:
"שאול ניסה לחסל את דויד".
"פרשת דויד ובת שבע".
"מאבק בין בני דויד על כס המלך".
"חשיפה: כך תכננה אשת אחאב את חיסולו של נבות היזרעלי".

חטא או לא, זה כבר לא היה משנה. כתבים עם מיקרופונים שלופים היו רצים אחרי נתן הנביא. עם ישראל מדפדף בז'ורנל וקורא בתדהמה את פרקים י"א-י"ב בשמואל ב'. ערמות חציר דולקות בצמתים ראשיים. המונים חוסמים את רשות הרבים. אוהלי מחאה מוקמים בירושלים. התנועה לאיכות השלטון מחלקת פלאיירים.

התנ"ך לא נראה כך. פרשות שכאלו, גם אם עברו שנים, נסגרו בשקט. נתן הנביא נשלח מעם ה' ומספר לדויד את משל כבשת הרש. מקרה דומה מופיע במלכים א' (פרק י"א) כאשר ה' מתגלה לשלמה ומוכיח אותו.
מקרים בהם הציבור כלל אינו מודע למה שמתרחש אלא לכך שיש דין ויש דיין, יודע או מקווה שגם המנהיגים מבינים זאת בעצמם.


רעיון מפחיד.
הנחתי את הגמרא לצד העיתון, מעדיף כרגע משהו קליל במיוחד. תפסתי את הגרסא החדשה של "פו הדוב" שהספרן מצא בשבילי ונשענתי לאחור.