שלושה הרהורי חתונות

נתנאל קראוס, ט"ז באדר ב תשס"ח,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

מהצד של הכלה

חתונה ראשונה מהצד של הכלה. מסתמא היו חתונות משפחתיות בהם הייתי מצד הכלה אך מעולם לא הייתי מ"חברי הכלה".
זווית חדשה. במקום לעמוד בגזרה הגברית, מוקף בבחורים, מצאתי עצמי ליד כיסא הכלה. שם, מאחורי עשרות החברות אשר שרו והתרגשו יחד איתה, גרף המציין חוסר שייכות טס בחדות מעלה.
לרגע חישבתי לעלות מעלה ולבהות בחתן תוך נשנוש תירס גמדי, אבל החיידק סקרנוטוטוס התפשט במהירות במערכה העיצבית.
"הממ...", גמלתי בלבבי לאחר המהום מה. באמת, זו הפעם ראשונה בה אני מעבר לקווי האויב.

מעוללות ועד סבתאות, חברות ונשי המשפחה, דחקוני אחר כבוד אל מסדרון צמוד. כמשקיף או"מניק מהימן נשענתי על הקיר וחיכיתי לחיל המשמר לכשיבוא בתרועות.
דקות חגו והמשלחת, בראשם החתן, פיזזו מטה במדרגות. קופצים, צוחקים, צועקים, התהליך הקבוע. ייתכן וצריך לרכך את התיאור ובכל זאת, כאשר הבטתי בהם הורגשה רתיעה.
"יש משהו אכזרי בצד של החתן", שיתפתי חברים, מוודא. אחת ההינה בחיוך והרמת גבות, מסכימה.

בעוד אני רגיל בהתגוששויות לצלילי הלהקה המלווה, שומר על אצבעות רגליי מפני עשרות נעליי הרים דורסניות, נחשפתי לאווירה שונה בצד הנשי. לפתע התארחתי בשמחה אשר התנגנה, לרווחתה, באוקטבה שונה לחלוטין. רוגע ופנים מאירות, דממה המלוּוה בשירי חתונה בטוני אלט. נעים.
אל הרגע הזה התפרץ תוהו ובוהו של רעש וצלצולים. דחיפות וקפיצות לא סדירות. זעקות בריטון ובס.
ההוריקן פלש באגרסיביות, מנער הלאה את הגלים העדינים. את הרגע.



קול חתן וקול כלה

הפלאפון מצלצל בטרמפיאדה מחוץ למכללה, על הקו חבר. שואל אם אוכל להשלים מניין לשבע ברכות.

עמוק בתוך הערב אנו מתחילים בסעודה, מוקפים בעשרות זצ"לים הצופים בנו ממסגרותיהם המאובקות. ישובים לשולחן הערוך ממיטב המטבח המרוקני ומקפידים להיזהר מהחריף.
"בכבוד,מישהו רוצה לומר משהו?" בחור מחוּלַף שחורות שאל מצניעות את המסובים.
"רוצים לשמוע" נענה.
מקדים ומתאר בַּאַשֵר לאחר החתונה, לחתן והכלה קול אחר. קול חתן וקול כלה.

הוא פתח בבדיחה.
"לפני החתונה, במפגשים, הבחור והבחורה הולכים להם ברחוב. אבוי, הבחורה נתקלת במדרכה ומשטחת אפיים ארצה. קופץ הבחור ומכרכר סביב בדאגה לשלומה, "את בסדר? לא נפגעת?". עוזר באם צריך.
ימים עוברים, הם כבר נשואים. שוב אותו הרחוב, אותה המדרכה. האישה נתקלת ונופלת על הרצפה.
"מה איתך? את לא יכולה להסתכל לאן שאת הולכת?"

השבוע הזדמן לי להתלוות לנסיעה עם זוג נשוי. אינני מעוניין להירדף על ידי מכרים לכן אסכם ואומר שהרעיון היפה חמק ממסגרת הבדיחה.
קול הבעסה. 



משחקים אבא ואמא

אני אוהב לשמוע כיצד הנשואות הטריות מתארות את חיי משק הבית בצל הלימודים. התנשפויות התסכול, גלגולי העניים לכל כיוון טבעי אפשרי, מפחי הנפש ופאוזות להעצמת רגעי הדרמה.
בשרעפיו הרומנטיים של אף זוג לא נמצא שטיפות כלים, כביסות, החלפות חיתולים ושקיות שחורות מחוסר שינה. קשה בתחילת הדרך, אין ספק.

בהפסקות, מעל המתיימרים להיות סנדוויצ'י בריאות, מסתפרים הסיפורים. מנגד חיוכים קשובים ושאלות המשמשות כחומר בעירה להמשך עלילת הפרוזה. לעיתים בודדות נשמעות הצעות ייעול טורדניות הקוטעות את האווירה. אף ולו אחת מהן אינה מעוניינת בפתרונות.
מתמיה להאזין לשיח הנשי שכן בעוד אני נבהלתי מתיאורי הזוועות, ישבו חבורת הרווקות, מוקסמות למהדרין, סביב הנשואה התורנית.
מעבר לעייפות הכרונית מופיע מעת לעת שביב החיוך. רגע קט בו מתפרצת האמת החוצה - הן נהנות מההתנסות.
מדובר במשחק ישן של חילופי חוויות. קודים מוּבְנִים למשתתפות המשחק, בו הבנים אינם כלולים.
מביך להשוות בין הוריהם אשר קמו בשלוש בלילה עקב אחיהם התינוק לבינן, כעת. להודות קבל עם ועדה ש-"וואו אני ממש מחליפה חיתול לצאצא משלי", או "לא תאמינו אבל אני מכינה שבת עם בעלי".

"אני לא מסוגלת לראות כביסה בבית"
"אוי צריך לסדר את כל הבית וגם הלימודים... אני משתגעת!"
"מה את חושבת? השנה אני צריכה לסדר את משלוחי המנות"

נכנסים לתפקיד. סיטקום של אבא ואמא.