600-100 שנה, מהי ביני ובינך?

נתנאל קראוס, ט"ז בניסן תשס"ח,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
במרומי גן עדן שני רבנים מזוקנים ישובים בחברותא. מתנודדים, רעננים, מול סוגיות אשר נעלמו מאתנו עם השנים. מסלסלים בזקניהם הלוך וסלסול בעוד עיניהם מתרוצצות בנאמר. הם גילו אחד את השני לפני כמאתיים שנה בשיטוט באחת מהספריות האין סופיות.
בשיחה קלה גילו את העובדה ששניהם בני אותה עיר אירופאית. הראשון אשר הגיע למרומים הוא בן המאה העשירית ואילו השני שהאריך ימים מן הראשון, ועל כן נראה מבוגר יותר, בן המאה ה-13.
עודם מפלפלים ומשטייגנים שלף בן המאה העשירית במבה כתמתמה אשר תוקפה פג בשנות השמונים ופתח את השקית. מטעמי נימוס הציע הלה מן הבמבה לחברו ללימוד. השני שידו האחת הסתבכה מעט בזקן השיבה המפותל הביט בבמבה וכיווץ גביניו קמעא לאות סירוב.
"טוב" משך בכתפיו בן המאה העשירית וחזר ללימוד.
בנשנושו הרעיש קלות בשקית הניילון, מקמט לחילופין את הכיתוב שהוטבע במדפסת סיכות – "כשל"פ לאוכלי קטניות בלבד".

היכן ניצבת הנקודה אשר מִמֵנה ואילך חכמינו אינם יכולים לסתור את דברי קודמיהם?


אם כולם אכלו בעבר קטניות בפסח אזי מדוע לא לבטל את האיסור? התשובה הפשוטה היא- משום שדרוש בית דין הגדול בחכמה ובמניין מקודמיו. זהו, תם ונשלם.
מה ניתן לומר כעת? הרי על אף שמידי שנה עשרות רבנים דורשים לתלמידיהם את תולדות איסור הקטניות. אותו איסור שהחל ביחידים במאה ה-13, או קצת לפני, נשען על תומכים וסופג את תהיותיהם של רבנים אחרים שאף הגדירו את המנהג המתחדש כשטות. צובר תאוצה עם השנים ומתפשט ברחבי יבשת אירופה ועד צפון אפריקה.
עם כל זאת, אף לא אחד מן הדרשנים יכניס לפיו שרביב קיטנית.
למה?
שטריימל.
חכמה ומניין. הסיכון הוא פעירת סדק בהיררכיה הרבנית. המסורת מדרבנן.
האמנם?

"ירידת הדורות", מושג שגור המהווה מוסכמה על פיה גם כן נתמך ה"חכמה ומניין".
מאז ומתמיד דמיינתי לי את "ירידת הדורות" כגרף חד הפונה בכיוון אחד, ללא סטיות מפתיעות, מטה. שכחה הצוללת כמשקולת צייתנית לחוקי הגרוויטציה. השנה נוכחתי לראות שגרף "ירידת הדורות" דומה למדי לגרף מחירי הדלק אשר עולה בחמישה אחוזים ומוזל בשניים, שוב נוסק בארבעה אחוזים ומוזל לאחר תקופה נוספת ב-1.7% וכו..., רק הפוך.

השנה, כאשר פרשת "היתר המכירה" הרקיעה שחקים והרעימה רעמים לאחר תוצאת מהלך שכבר בתשס"א הובילו בשקט הרבנים החרדיים-האשכנזים עם צבירת כוחם ברבנות הראשית, חווינו תקדים הלכתי מעניין עם נטייה קלה לכיוון המסוכן, מבחינה הלכתית.
"היתר המכירה" נידון בפי רבני "חובבי ציון" בזמן התחדשות ההתיישבות ב-1889, עקב לחצי החקלאים. אותם רבנים שהתירו, יחד עם פוסקי דור בעלי שם, הסתמכו על שו"ת הלכתי מהמאה ה-18 שהתיר מכירת כרם לגוי.
מאזן הכוחות הרבני אותה העת היה:
ציונים – כן.
ספרדים – כן.
אשכנזים – לא.
"היתר המכירה" נכנס לתוקפו ומאז ועד היום אנו יכולים ליהנות מפירות ארצנו במחיר נורמאלי ולא במחיר המופקע שדורש המאכער-הקומבינטור החרדי. הוא אשר גם ידו בדבר כנגד ההיתר.
לפני כעשור רבני דורנו החרדים-האשכנזים החליטו להחזיר את הגלגל מאה שנה אחורה ולבטל את היתר המכירה.
דינג דינג דינג!
רק רגע. מה קרה ל"חכמה ומניין"?
האם מאה שנה אינה מספיק זמן בשביל ליצור את הפער בין חכמי דורנו לחכמי הדור שעבר? כנראה שלא.


עצם זה שהשאלה לא נמחקה מהפרוטוקול, רק מעיד על כך שהשאלה הילדותית - "למה דווקא פה?" אינה טיפשית כפי שנדמה.

הסוגיה, בה' הידיעה, אשר הפילה אותי אי פעם מהכיסא במהלך הלימוד הינה מופע "הסטנד-אפ" (מִצְחַק, עפ"י הגיגי האקדמיה האחרונים) של ר' ירמיה במסכת בבא בתרא.
דף כ"ג: - הגמרא מיישרת קו עם המשנה בראש העמוד, "הכא במאי עסקינן במדדה...". מדובר בגוזל אשר נמצא בנקודה מסוימת בין שני שובכות השייכים לבעלים שונים והשאלה היא למי שייך הגוזל. הגמרא אומרת שמדובר בגוזל שאינו יכול לעוף ואם כן הוא דידה למקום בו נמצא. "דאמר רב עוקבא בר חמא כל המדדה אין מדדה יותר מנ' ". כלומר אם הגוזל נמצא לפני גבול החמישים אמה מן השובך אז לשם הוא שייך ואם הוא עבר את החמישים אמה אז הוא יצא מתורת מדדה (וקם ליה בתורת מפריח וכו...).
בא ר' ירמיה ושאל- מה קורה אם רגלו האחת בתוך חמישים אמה ורגלו האחת חוץ מחמישים אמה?
לא רק שלא ענו לו אלא גם הראו לר' ירמיה את דלת בית המדרש. כך ממש מתארת הגמרא, "ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא".
אין מדובר בתלמיד שקינטר את הרב בפרטים קטנטנים, שכן את השאלה הטרחנית שואל אמורא. עוד יותר מועצמת השאלה מן העובדה שהיא לא צונזרה. תוספות אמנם מסביר את חומרת התגובה בכך שר' ירמיה ערער על החלטת חכמים אבל העורך ראה בשאלה, הלכאורה חתרנית, ראויה להנצחה בגמרא.
בהלכה, שלא כמו בחיים, יש צורך בגבולות ברורים. נדרשת נקודה אשר ממנה נבחין בין המותר לאסור הראשוניים. יחמיר מי שיחמיר על עצמו לאחר מכן, יקל מי שיקל במקרה הצורך אך הנקודה הראשונית נדרשת.
עצם זה שהשאלה לא נמחקה מהפרוטוקול, רק מעיד על כך שהשאלה הילדותית - "למה דווקא פה?" אינה טיפשית כפי שנדמה.

למה דווקא פה?
היכן ניצבת הנקודה אשר מִמֵנה ואילך חכמינו אינם יכולים לסתור את דברי קודמיהם? השנה ובעשור שקדם לה ראינו שמאה שנה אינם פער מספיק.
אם הרבנים החרדים-האשכנזים ראו עצמם כבדי משקל השווים או אף העולים על חכמי הדור הקודם בכדי לבטל את החלטתם, מדוע לא נלמד מהם וניקח רֵוֵורְס של עוד כמה שנים אחורה. לא יותר מידי, בסך הכל חמש-שש מאות.
הרבנים החרדים-האשכנזים הבינו את הרקע וההחלטות של היתר המכירה שכן הדברים היו מתועדים וניתנו לעיון מעמיק.
נחשו מה? מהלך הפסיקה לגבי קטניות מתועד גם הוא. נו, אז בֵּנינו למה לעשות עניין? 100 או 600 שנה, מה ההבדל?

יבואו בעלי הפִּיצֵ'פְקֵס ההלכתי ויתרעמו. ידרשו ויתארו את ההבדלים העצומים והבלתי נלאים, הגרנדיוזים והכמעט בלתי נמנים אשר ישאירו אותנו משתאים לנוכח חוסר הקשר בין שתי הסוגיות, "היתר המכירה" ו"איסור הקטניות". אבל בת'כלס (וסורי על העממיות) ההבדל המהותי בין המקרים הוא שבאחד ההתייחסות היא לביטול קוּלה ובשני התייחסות לביטול חוּמרה.

בחיית כמה כבר "חכמה ומניין" צריך בשביל לבטל קוּלה?
ממילא אני צודק.

בחיית כמה כבר "חכמה ומניין" צריך בשביל לבטל קוּלה?

בכל הנוגע לקטניות זהו מאבק חסר סיכוי. לחשוב כיום על רב חרדי-אשכנזי אשר יפסוק לביטול איסור הקטניות זה כמו לחשוב על רב חרדי-אשכנזי שיפסוק לטובת גיוס של בני הישיבות במגזרו. תקרית שגם אם הייתה יוצאת לפועל הרי שאותו רב היה זוכה לראות את דלת בית המדרש.
המעניין הוא, לאן היינו מגיעים אם חכמינו אכן היו מבטלים את איסור הקטניות?
לאחר חציית נקודת ה-600 שנה לא רחוקה הייתה הדרך לעיגול אל ה-1000 בעזרת עוד 400 שנה.
משם ל-2000.
עם קצת "תעוזה" הלכתית היינו טועמים במסעדות הבורגר דאבל צ'יקן-צ'יז ומקנחים בצ'יקן שייק. במקום להיות אולד פאשן עם העברת אש ביום טוב היינו מתקדמים להעברת חשמל על ידי המפסק הבֵּיתי המוכר.


בסופה של תקופה, אני משער, כמו גְזֵרַת העוף-הפרווה אשר נשכחה מאתנו כך הדיון המטריד בקטניות יעלם גם הוא. יישאר מנת חלקם של יושבי בית המדרש אשר יפלפלו להנאתם, מנשנשים בשקית במבה כתמתמה בשביל להתעורר.



חג שמח עם ישראל