אם אין קמח...

נתנאל קראוס, י"א באייר תשס"ח,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7


החכם כמרכז היקום, וההמון סביבו הקיים על מנת לשרתו ולספק לו חֵבְרַה, אם לתמצת בקרירות.
מדוע ישנם אנשים "טיפשים" בעולם:
(אחד הקטעים המדהימים. לכו על זה, בסך הכל 286 מילים.)

"ונשאר בכאן שאלה אחת, והיא, שיוכל אדם לומר: אתם כבר אמרתם שהחכמה האלוהית לא המציאה דבר לריק, אלא לעניין. וכי כל היצורים שמתחת גלגל הירח, הנכבד מהם הוא האדם. ותכלית היות האדם – לצייר לנפשו המושכלות. ואם כן, מדוע המציא הקב"ה כל האנשים אשר לא יציירו מושכל לנפשם? ואנו רואים, שרוב בני אדם ערומים מן הערמה, וריקים מן החכמה, מבקשים התאווה; ושהאיש החכם המואס בעולם – הוא יחיד בין רבים, לא יימצא אלא אחד בדור מהדורות.
התשובה על זה, שהאנשים ההם נמצאו לשתי סיבות: האחת, להיותם משמשים לאחד ההוא. שאילו יהיו כל בני אדם מבקשים חכמה ופילוסופיא, נשחת תיקון העולם, ואבד מין בעלי חיים מן העולם בימים מועטים. מפני שהאדם חסר מאד, ויצטרך לדברים רבים; והיה נצרך ללמוד החרישה והקצירה, ולדוש ולטחון ולאפות, ולתקן כלים למלאכות האלה, כדי להשלים בהם תיקון מזונו. וכך יהיה צריך ללמוד הטוויה והאריגה, כדי לארוג מה שילבש; וללמוד בניין, לבנות מקום להיסתר שם; ולעשות כלים לכל אלו המלאכות. ואין בחיי מתושלח מה שיספיק ללמוד אלו המלאכות, שהאדם מצטרך במחייתו לכולם צורך מוכרח; ומתי יהיה מוצא פנאי ללמוד ולקנות חכמה? על כן נמצאו שאר בני אדם, לתקן אלו המעשים הצריכים אליהם במדינה, כדי שימצא החכם צרכו מזומן, ותתיישב הארץ, ותהיה החכמה מצויה.

והסיבה השנית במציאות מי שאין בו חכמה, מפני שאנשי החכמה הם מעטים מאד ... ועל כן נבראו ההמון לעשות חברה לחכמים, שלא ישארו שוממים. ואולי תחשוב שזאת התועלת קטנה, אבל היא צריכה וראויה יותר מן הראשונה. שהרי הקב"ה העמיד הרשעים בארץ ישראל, כדי לעשות להם חברה, ולהסיר שממון נפשות החסידים. הוא מה שנאמר (שמות כג): "לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה". וזה העניין פירשו חכמים גם כן, ואמרו (ברכות ו ב): מאי "כי זה כל האדם"? כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. פירוש, להסיר עצבונו ושממון יחידותו".
(הקדמת המשנה לרמב"ם).


מה דעתכם?
אני, אישית, לא ידעתי איך לאכול את הקטע הזה בפעם הראשונה בה נפגשנו. בהזדמנות, הצגתי זאת לחבר טוב שלא נמנה בספסלי ישיבה זו או אחרת – הוא צחק. לא מתוך זלזול, חלילה.
"תכל'ס" הוא צִחקק, כאילו מתוך השלמה עם תשובתו החדה של הרמב"ם, לעומת המציאות בה האדם היומיומי מחפש משמעות לחייו.
הרמב"ם העדיף להעמיד את פשוטי העם כנותני שירות, אולם מדוע לא נציב את החכם כנותן שירות?

את הרעיון ניתן לספוג ממקורות נוספים אך עדיין לא פגשתי באמירה כה חותכת, ללא שום ערפול מרומז. חד, חלק ודוקר.
לא אתפלא אם הרמב"ם אימץ תפיסה פילוסופית. היא המתארת את האדם השלם, זה המתדבק אל השכל הפועל. בדומה לדרך בה תיאר זאת ריה"ל, כדעת הפילוסוף בכוזרי, או אף הרמב"ם עצמו במורה נבוכים, פה ושם.

החכם כמרכז היקום, וההמון סביבו הקיים על מנת לשרתו ולספק לו חֵבְרַה, אם לתמצת בקרירות. אני משער שלרמב"ם -כרב, פילוסוף ורופא- היה די נוח עם קו מחשבה זה. להשקיף ממעל על בני מינו העוסקים במלאכות ארציות.
המטרה ברורה, אך הבעיה היא שחלק פשוט לא בנויים לכך וחלק, גם אם מסוגלים, לא זוכים להכשרה מספקת. חבל.
אבל, ותרשו לי קצת לירות באוויר, אולי זו בעצם שאלה של זַווִיוֹת?
הרמב"ם העדיף להעמיד את פשוטי העם כנותני שירות, אולם מדוע לא נציב את החכם כנותן שירות?
אם נשאל, לא מעט יאמרו שהם עצמם לא מתכננים להיות רבנים אלא אקדמאים או סוחרים וכדומה. ובכל זאת אותם האנשים יוקירו את מציאותו של רב בקרבתם. כזה שיוכלו להיוועץ עמו, לשאול למקורות בהלכה או בעניינים אחרים.
על כל פנים משיטתו של הרמב"ם אפשר להסיק שאם הסביבה מסוגלת לתמוך כלכלית יש למי אשר בראשו לפנות לכיוון התורני המשכיל.
האמנם?


שוב בוקר באריאל. חצי רדום פותח את הספרון אל המשנה הבאה- אבות א', ט"ז. עוד לפני שהספיקותי אל הבשר עצמו, הסבה את תשומת לבי הקדמתו של הרב קהתי.
"...ופירשו המפרשים שלכך לא נכתב לשון קבלה מכאן ולהלן (פלוני קיבל מפלוני), לפי שמתלמידי שמאי והלל נתרבתה המחלוקת בישראל, ונעשתה התורה כשתי תורות, לפיכך לא שייך לומר אצלם "קבלה", שתורת כל חכם וחכם לא היתה מוגבלת ומקובלת ונמסרת כמו אצל הראשונים (עיין "תוספות יום טוב")."
משהו קרץ בשורות אלו, שלפתי את העיפרון וסימנתי לי קו לצד הפיסקה.
השאלה המתבקשת היא - למה?
מדוע נתרבתה המחלוקת?

"משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו רבּיהן כצורכן, רבו מחלוקות בישראל ונעשו שתי תורות" (ירושלמי, סנהדרין).
שורה מתוחכמת. רק בקריאה שניה מבינים שלמעשה מתוארות כאן שתי סיבות. מלבד העובדה - "לא שימשו רביהן כצורכן", מצוינת סיבה נוספת - "משרבו".

הרב אליעזר מלמד (פניני הלכה > זמנים > ל"ג בעומר) מביא ארבעה "יש אומרים" לציון ל"ג בעומר:
1. ביום זה פסקו למות עשרים וארבע אלף תלמידיו של רבי עקיבא.
2. ביום זה התחיל ללמד תלמידים חדשים והם לא מתו במגיפה (ביניהם רשב"י).
3. ביום זה סמך חמשה תלמידים שהמשיכו את שלימדם (ביניהם רשב"י).
4. לכבודו של ר' שמעון בר יוחאי אשר נפטר באותו יום. 
מבין הארבעה, השניים האמצעיים מתייחסים לקבוצת איכות מצומצמת.

מדוע רבי עקיבא לא אסף מחדש קבוצה גדולה של תלמידים אלא בחר בחמישה בלבד?

מדוע נקודת המפנה במסורת הקבלה חלה דווקא בימי הלל ושמאי? מדוע רבי עקיבא לא אסף מחדש קבוצה גדולה של תלמידים אלא בחר בחמישה בלבד? האם זו מִקריות שדווקא רבן גמליאל, כצאצא לבית הלל, יוצא נגד הרעיון- "והעמידו תלמידים הרבה" (אבות א', א'. ברטנורא)?

האם טוב בלבד צומח מריבוי תלמידי חכמים או שמא מסתמן הסיכון בין שתי הגישות:
1.  העמידו תלמידים הרבה. וכבית הלל שאמרו: לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים, חסידים וכשרים" (אבות דרבי נתן).
2.  כרבן גמליאל שאמר: "כל תלמיד שאין תוכו כברו, אל יכנס לבית המדרש" (ברכות כח.). וכבית שמאי שהיו אומרים: "אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות".

המציאות לבסוף חותמת את העניין. כבר אמר הרמב"ם, בהקדמה, שמעטים הם המגיעים לחכמה. כמו כן אומר המדרש - "בנוהג שבעולם, אלף בני אדם נכנסים למקרא, יוצאים מהם מאה: למשנה – יוצאים מהם עשרה: לתלמוד – יוצא מהם אחד" (קהלת רבה ז').
ייתכן ובישיבות ההסדר, המכינות והישיבות הגבוהות אין לראות מפעלים לייצור תלמידי חכמים גרידא אלא מקום בו הצעירים מתוודעים למסורת בצורה יותר עמוקה לקראת יציאתם לחיים כבני תורה.
בני תורה התופסים את מקומם בחברה במגוון המקצועות הקיימים כאשר כל צד מספק לרעהו את צורכו - כשווים.
פיפטי-פיפטי.