סאב-טקסט

נתנאל קראוס, כ' באייר תשס"ח,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
שנינו על הדיונה, כושלים לאיטנו בחול הרך. עמוק בתוך הלילה העיניים כבר נסגרות מאליהן, עייפים. הולכים אחד אחר השני ונלחמים בחושך המעיק בעזרת שיחה סתמית. לא פוסחות דקותיים והשיחה מתגלגלת להתנצחות תורנית, על הפרק שניים מראשי ישיבות ההסדר.
הוא אשר צודד ברבו ואני, מנגד, שלא מיהרתי להשתתף בניגוח הרב השני. קמעא השתומם אחר מעט התעצבן. לא מבין מדוע איני מקבל את דבריו.
הנושא אמנם חמק מזיכרוני אך את הסיום לא אשכח. "הוא כופר".
אם הקריאה מופנת הייתה אליי, הייתי עובר הלאה. להפתעתי, היא כוונה אל ראש הישיבה השני. שאלתי אם זו דעתו האישית או שמועה אשר שמע מפי רבו. הוא, באופן נחרץ וללא דופי, טען שכך הבין מרבו.
"כופר? הרב שלך אמר שהוא כופר?" פקפקתי. הוא נשאר בשלו. הצעתי לו לשאול את רבו במילים המדויקות – "האם הרב פלוני אלמוני הוא כופר?". משום מה הרגשתי שרבו, רב ידוע המוכר לכולנו, לא יענה בחיוב.

נִפנופי ידיים, הרמת גבות ומה שהכעיס מכל- תהייתו של אחד מבני החבורה באם בכלל ניתן לכנות את פלוני "רב"?


מקרה זה, על אף היותו אמיתי, הנו קיצוני. למרות זאת, על אף היותו קיצוני הוא גם אינו נדיר.
רב חולק על רב. מסיבה כלשהי גורם נוסף בריאקציה לא מקבל התייחסות מספקת, התלמיד. הוא השומע את רבו מוכיח ומטעים את דבריו כנגד הרב השני. מציג בפני תלמידיו את דעתו ושוטח לעיניהם את טעותו של הקוֹלגַה. התלמיד שומע ומבין כמה חמור העניין. רואה כיצד רבו נרעד בחיל וחלחלה כנגד התפיסה שכנגד, ומסיק במקרה הטוב את המסקנה המתבקשת – הרב השני טועה. המקרה הרע במחוזותינו הוא המקרה הקיצוני. מציאות של קריאות זעם ושאר אמרי שפר המבזים את הרב הנחלק.
התוצאה – מוֹקַצִי'נוֹ ששם בכיס הקטן את המים הרעים מהמשנה באבות (א', י"א) כאשר מסתבר שכיום אין צורך בגלות על מנת להגיע להישגים אלו.

אני ככולם נסחף לא פעם בזרם הכללי, נופל בקבלת אמיתות ללא בדיקה מהימנה. גלגל ההצלה שלי בכל הקשור לזלזול ברבנים היה קלטת.
בשיעור א' נהגתי להתהלך במרוצה בשביל הכושר, מעביר את הזמן עם ווקמני הנאמן בהאזנה לרדיו. באחד הימים הבחנתי באוצר נחבא באחת מן דלתות המטבח שבדירתנו, שיעורי תורה אשר הוגשמו לפסים מגנטים ונעטפו באריזות פלסטיק שקפקפות. כעבור מספר ימים, בעודי מתהלך ומזיע את נשמתי בשמש הקיצית, גמעתי את כל הקלטות מפי אותו רב.
מעולם לא הייתי מעורה בזירה הרבנית. הנפשות הפועלות, מי כנגד מי. אף התקשתי לשייך שמות מוכרים לפנים. חסרון גדול לתלמיד ישיבה אך באותה מידה גם יתרון שכן נמנעה ממני הזכות של רושם ראשוני שלילי כנגד רב באשר הוא.
יומא חדא אוזני קירבתני לשיחה אשר נסבה ברב שליווני בשעת הליכתי. נכללו בה נִפנופי ידיים, הרמת גבות ומה שהכעיס מכל- תהייתו של אחד מבני החבורה באם בכלל ניתן לכנות את פלוני "רב"?
וכי מהיכן נִשְפֵעוּ הם בתובנות אלו?
ברבות הימים התוודעתי למספר רבנים נוספים הסובלים מיחס דומה מצד צורבים המרננים ללא בושה. משמיטים ללא מחשבה שניה או ספק קל את תואר הרב מבעוד יקראו בשמו.
שיחה זו הייתה כרטיס הכניסה שלי להכרה במציאות המקסימה הפושה במחוזותינו. זילות רבנים.


אלף שנה אחורה בזמן.
קהל מתאסף לצד הרחוב, להבות מאירות מבעד לדמויות. כרוזים חולפים בינות לאנשים, זועקים לאוויר פאשקעווילים שבעל פה.
מתקרבים יותר אל מרכז העניינים, כעת ניתן להבחין בספרים המשמשים כחומר בעירה. חלק לא מבוטל מן המשתתפים במאורע, מאמינים בני מאמינים, מעודדים את הנעשה. הסקרנות גוברת ואנו שואלים לפשר הסצינה.
לאחר שמע ההסבר ישנן שתי אופציות. האחת, להצטרף למתרחש ולהדר בזריקת שנים-שלושה גפרורים לצאת ידי חובה. שניה, למחות ולו בכך שנעזוב את ההמון בשאט נפש.
למען האמת אם היינו, כבני זמנינו, נקלעים למאורע ספציפי זה, היינו מזדעזעים שכן אותם ספרים בוערים חבקו את הכותרת "מורה נבוכים". אותו ספר פילוסופיה אשר נכתב בידי הרב שהרעיד לא מכבר חלק מעולם התורה עם חיבורו החדשני "משנה תורה".
מחלוקת. שמרנות. אידיאלים שונים.
אין לי שום כוונה לנסות לנתח את המקרה, רק שאלה קטנה.
מי מאתנו היה משתתף בנעשה ומי לא? מי היה בוחר להצית את דבריו של הרמב"ם. ומי היה בוחר להימנע מכך, גם אם רק בשל כבוד ראוי לצד שכנגד?
מי היה מלגלג על הרמב"ם? מנפנף בידיו, מרים גבותיו ומצחקק "משה בן מימון, משה בן מימון"?


"כופר? הרב שלך אמר שהוא כופר?" פקפקתי. הוא נשאר בשלו.

כולנו חכמים, כולנו נבונים, אבל לפעמים גם נוטים להתעלם מכך שבית הלל ובית שמאי, כחולקים אובססיביים, חיתנו אחד עם השני ונהגו כבוד. זה אוסר וזה מתיר, הוא פוסל והוא מכשיר.
מחלוקת? שמרנות? אידיאלים שונים?
אולי. על כל פנים הם הצליחו, בדרך לא דרך, להימנע מביזוי או השמצות רבנים מנגד.