המצפון היהודי

נתנאל קראוס, ט"ז בסיון תשס"ח,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

משרד. אני תמיד הולך לאיבוד במקומות שכאלו. קירות ומסדרונות, פתקים ותזכורות, מסכי מחשבים מהבהבים. רעש של עבודה מן החדרים, דנים. מקלידים. מרימים טלפונים.
עומד שם, יודע שגם אני צריך לעשות משהו. לכתוב איזה תהליך, לתהלך איזה שיכתוב, משהו. להראות שאני חלק מהדבר הנעלם המתבשל במרחב המסוּיד. לא חסרים לי פצפוצי זמירים וריח פרחים בשביל אווירת עבודה, פינה שקטה או חדר קטן יהיו מעולים. בכל אופן, כשזה מגיע לְמשרד הדבר היחיד, כמעט, שאני מצליח לעשות זה לשוטט. הולך לפה, נע לשם, מחטט במדפים, קורא את כל הפתקים שהשאירו על הלוח וממשיך לשאר הלוחות.
האם אני אכן מבין את עצם השאלה – באיזה אלוקים אני מאמין, הטוב או ה...?

במדף מן המדפים חשפתי סליק ובו מספר גיליונות ישנים ממגאזין שלמדתי לאהוב במהלך חצי השנה האחרונה. מגאזין שעוד לא הצלחתי להגדיר ולאמיתו מעדיף שזה יישאר ככה. לא ימני, לא שמאלני, לא פוליטי, לא חברתי, עם זאת קצת מהכל.
בכל גיליון נידון רעיון מפי קשת רחבה של דמויות, בניסיון לכסות את הנושא מכל זווית אפשרית. זו הסיבה, ככל הנראה, שלא ממש הולך לו.
גיליון עולה בגורל. אני מחפש בַּתוכֵן כותרת שנונה שתתפוס ומוצא אחת. עשר דקות לאחר מכן אני שב בחזרה למשרד עם תובנת זן חדשה. שאלה גסה ורעיון עצום בה.
"במי מן האלוקימים אני מאמין, הטוב או הרע?".


לפני מספר חודשים בעיר הנמל עכו פגשתי אויב ישן. אויב מתודי-רוחני שבמשך שנים דאג לקרקע אותי עד שהבאתי לו בראש, מעמיד אותו במקומו.
חבר יקר הביא אותו עמו. הוא עצמו כלל לא הבחין בנוסע הסמוי. כמה רגעים של שיחה שהתגלגלה ואז הבחנתי בו. מספר אִיגְרוּפים מימין, מסובבת משמאל והשתלטנו עליו די מהר. נשמנו לרווחה, צחקנו.
המצפון, מובס, פנה אל קרבן קל יותר.

חשבון נפש, לקיחת אחריות, הבחנה בין טוב ורע. כלי חשוב הוא המצפון. אך לפעמים דווקא במסווה הטהרה בו הוא מתכסה, המצפון יכול להפוך לנבזי ביותר.
קמת מאוחר בבוקר, שכחת מברכת המזון, התענגת על מגנום שוקולד-שקדים ואז נזכרת שרק לפני שעה טרפת לאפה עסיסית נוטפת שמן. נפלת חלילה בחטאיי היום יום.
איך את/ה מגיב/ה?

התאוה הבהמית לאכל בשר, כשהיתה מתגברת, לא היתה אז מבחנת בין בשר אדם לבהמה...וחזון מאד נפרץ היה אז הריגת וזביחת בנ"א כדי לאכול את בשרם

אחד המחסומים הכי אדירים שאדם צריך לחצות, לדעתי, בדרך לקדושה הוא המצפון.
אז, כתלמיד שיעור א' שעשה את צעדיו הראשונים בעולם התורה, אני זוכר כיצד אכלתי את עצמי מול אותם מודלים שהעמידו בפני. כאשר רצונות רגילים, הנאות יומיומיות, ושאר רעיונות מוסגרו כתאוות עליהם יש להתגבר.
היה קשה אבל משתדלים. ממשיכים הלאה עקב בצד בוהן ומתקדמים. מכינים בלא יודעין קרקע פוריה עבורו. המצפון השלילי אשר אט אט משתחל ומטפטף ארס.


"...ע"כ אין זאת המעלה הוגנת לו לאדם כלל, כל זמן שפלותו, חוץ ממה שאין להעמיס יותר מפני הערך של אפשרות הסבל של כח המוסר האנושי כשהוא בחולשתו. אין ספק בדבר שאלו היה איסור הריגת בע"ח מפורסם פרסום דתי ומוסרי, מצד הרגש הטהור של הצדק האלהי הראוי להתפשט על כל היצורים עד כדי להכיר קדושה של מתנות אלהים בכל חיי החיים, בכל האנושות כולה, לעת עתה שאין מצב המוסרי מתוקן כלל ורוח הטומאה טרם עבר מן הארץ - אין ספק שהיה הדבר גורם תקלות רבות. התאוה הבהמית לאכל בשר, כשהיתה מתגברת, לא היתה אז מבחנת בין בשר אדם לבהמה, כיון שעכ"פ גם את נפש הבהמה היה קובע בדרך איסור והפרת חק, וחזון מאד נפרץ היה אז הריגת וזביחת בנ"א כדי לאכול את בשרם. אכילת בשר אדם היה כ"כ טבעי, עד שלא היה בשום אופן מוצא את אותו הגיעול הטבעי שהאנושיות המתוקנת מוצאת בו עכשיו, בשעה שנפרץ פרץ רחב בין האדם לבהמה, בערך חייהם ושיווים,..." (חזון הצמחונות והשלום, פסקה ד')

התעניינתי בעבר בעניין הצמחונות והוכוונתי למאמרו של הרב קוק – "חזון הצמחונות והשלום". שם קיבלתי שיעור קטן בעניין הדחקת תאוות, בצורה אולי הכי מוּקצנת שיכולתי לדמיין.
מדוע לא לצמחונות, אומר הרב קוק. משום שאם נדחיק את תאוות אכילת הבשר היא תתפרץ לכדי אכילת בשר אדם.


מכוונים גבוה.
האם ניתן להציב לנוער מודלים אידיאליים-תורניים בני 60 פלוס? הרי אין להם אותם היצרים או האיפוק שנרכש עם השנים. כיצד הדבר משפיע על בן תורה צעיר המועד?
הוא ינסה. יתאפק ויתאמץ כנגד רצונותיו האישיים ללא הבחנה, ללא הכוונה. לבסוף יישבר. יוצף בתחושות כישלון, בטחונו העצמי יתערער, ירגיש כאילו "חבריו המוצלחים" מלגלגים עליו.
והמצפון בְּשלו. נוגס ודורס כל חלקה טובה שיכולה להעלות ולרומם.
אולי זו אחת הסיבות לכך שביינישי"ם רבים העוזבים את עולם הישיבה בעיתם "נחלשים" עם הזמן.


לפעמים דווקא במסווה הטהרה בו הוא מתכסה, המצפון יכול להפוך לנבזי ביותר.

האלוקים הטוב והאלוקים הרע.
באותם עשר דקות במשרד מצאתי את ההגדרה אותה חיפשתי שנים. ניסוח מדויק להבדל התפיסתי הקטן שעזר לי בזמנו.
כיצד אתה, את ואני תופסים את אלוקים? כטוב או כרע?
האם אנו רואים אותו מאיר לנו פנים למרות חטאינו, או שמא הוא זועם ושוצף לעומתנו?
האם אנו קמים בבוקר ואומרים לו בוקר טוב, יודעים שהוא שומר עלינו. או לחילופין נבהלים לבית הכנסת במחשבה שאחרת הוא יכעס?
שם, בגיליון, הכותב עסק בחוויה של ראש השנה. בתפיסה האשכנזית של "מי יחיה ומי ימות. מי בקִצו ומי לא בקִצו. מי במים ומי באש. מי בחרב ומי בחיה..." לעומת התפיסה הספרדית שבה תפילה זו, כאשר כלל מוזכרת במחזור, ממוקמת בסופו באותיות קטנות. בחוויה של ראש השנה כיום דין מעורר אימה מול ראש השנה כחג.
לא קשה לראות איזה תפיסה היא השלטת כיום בעולם הישיבות. גם לא קשה להבין את הסיבה לכך שכן פחד הוא כוח מניע חזק בהרבה מאהבה.
ייתכן וזהו עוד הבדל נסתר בין החסידים למתנגדים.

האם עליי להצטער שלשאלה פשוטה זו קדמו שבע שנים של חיפושים? אני לא יודע.
האם בחור בתחילת ההתחלה מסוגל כלל לשאול זאת ולהבין את המשמעות?
האם אני אכן מבין את עצם השאלה – באיזה אלוקים אני מאמין, הטוב או ה...?