שחקני ספסל

נתנאל קראוס, ט"ו בתמוז תשס"ח,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

אם אנו מראש מעדיפים, כאינסטינקט, לא להגיע לכל יהודי. אם בכל יהודי ניצוץ בוער. מה יהיה?
בית כנסת קטן במקום גדול. מניין קטן של אנשים שעושים דברים גדולים. מנחה קטנה.
בפעם הראשונה חייכתי בסוף המניין. חיוך של מבוכה.
בפעם השנייה המתנתי מספר דקות עד שתסיים את דבריה עם אדון אחר, אבל התקפלתי.
בפעם השלישית היא לא הייתה במניין אותו היום. בפעם הרביעית שוב נשמע הקול הנשי, זה שליווה את החזן בקדיש יתום מעזרת הנשים. הפעם ניגשתי.
"סליחה, אממ... אפשר שניה?".
ליד בית הכנסת, בחורשת העצים הדלילה שהקיפה את המקום, עמדנו חצי שעה. מדברים. שום ויכוחים, שום התנצחות. שואל את השאלות שניקרו בי.
יש שיחות שמחפשים, זו היית אחת.

בתקופה האחרונה פועלים להעלאת המודעות כלפי התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית. התנועות הללו מפְנות את מאמציהן בעת האחרונה כלפי העם היושב בציון, מנסות לבסס את אחיזתן בארץ הקודש, אומרים. למען האמת, הסיבה האמיתית לעניין המודעות אינה מטרתם החדשה של התנועות אלא הצלחתם בכך.
בעיה פושה ומאמרים כנגדה. בעיה שאנו יצרנו, כרגיל.


הניצוץ היהודי.
מושג מוכר ואהוב, חסידי שכזה. בכל יהודי באשר הוא, הניצוץ. רק תשפכו עליו גלון של תורה והוא יפרוץ ויבער. מחפש, רוצה, מעוניין, גם אם הוא עצמו אינו מודע לכך. סוג של זריקת מוטיבציה, לנו.
תמהתי לא מזמן, במחשבה מכיוון אחר, מה יקרה באם הניצוץ בוער ואין מספקים את מבוקשו? באם יהודי מחפש ותועה אחר דבר מה. מעוניין במשהו נעלה, במשמעות. האם יכבה או שמא יאחוז בדבר הראשון שימצא?
אם אנו מראש מעדיפים, כאינסטינקט, לא להגיע לכל יהודי.
אם בכל יהודי ניצוץ בוער.
מה יהיה?


הדקה ה-90. תפיסה שאומצה כבר בראשית דרכינו ואולי זה בכלל משהו גנטי.
ברגע האחרון מנסים לתקן. ברגע האחרון יוצאים בריצה כדי להספיק. "נזכרים" מאוחר מידי. ייתכן ורק בשביל להרגיש שאנו עסוקים. ממהרים בכאילו.
מדשדשים על הדשא במשך כל המשחק, לא מתאמצים יותר מידי. סופגים ודוחים את הקץ. השעון עובר ועם הדקה האחרונה מגיעה ההכרה בהפסד הקרב. משנסים מותניים השחקנים, צועקים ובועטים.
"תמסור!".
"תעביר!".
"תבעט!".
"רוץ!".
"רו......ץ!!!".
לבסוף שריקה חותכת באוויר והתוצאות פוגעות בשחקנים.
"מה?".
"איך?". הם לא מאמינים.
"שיחקנו כל כך טוב, התאמצנו כל כך".

בדקה ה-90 יצאנו למבצע פנים אל פנים לפני ההתנתקות.
בדקה ה-90 נעמדים בצמתים לקראת בחירות.
בדקה ה-90 מחליטים לקום ולהפיץ תורה בעם ישראל.
מפסידים אבל לא מבינים למה, הרי כל כך התאמצנו ופעלנו.
במשך דקה.

אל דאגה. זה בסדר, אלוקים לא צריך טובות.
מרדכי הסביר זאת לאסתר במילים: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". אלוקים, לעומת זאת, פשוט ניער את יונה עד שהוא קלט.
אם אתה לא עושה את העבודה שלך אתה מפוטר. תחזור כשאתה מוכן.

ה' ישחק עם הכלים שעל הלוח וישיג את התוצאה הרצויה. אנחנו פשוט נצטרך לעמוד בקצב שלו כל 90 דקות.

חלק גדול מהעם לא הרגיש קשר לאנשים שהיו נגד ההתנתקות ומשום כך לא הכירו באויב.
כמובן שהם קיבלו את ההסבר, אבל היה זה בדרך הקשה.
חלק לא קטן מהעם רחוק מהיהדות.
כמובן שהם יקבלו את היהדות. אם לא ממך אז ממישהו אחר.
גם אם אנחנו כן, אלוקים לא נרדם על המשמר. הוא ישחק עם הכלים שעל הלוח וישיג את התוצאה הרצויה. אנחנו פשוט נצטרך לעמוד בקצב שלו כל 90 דקות.

נו... חפיף, בשביל 89 דקות של סתלבט מה זה כבר דקה אחת.