משיח, משיח, אממ... הלו משיח?

נתנאל קראוס, ט' באב תשס"ח,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

"יודע מה הרב? אני מתערב איתך על 20 שקל שהמשיח לא בא תוך חמש דקות. מתערבים?"
יום שישי 'בשבת מדריכים' שבו היו הישראלים מעבירים את פעולתם בנושא ציונות.
רק לפני דקות ספורות סיכמנו את הלימוד שקיימנו בחברותות, ובכך חתמנו את הפעולה. טיב פעולה נמדד במספר דרכים, אחת מהן היא באם אנשים נשארים וממשיכים להתעמת בסוגיה. נשארו, וגם היה על מה לדבר.

גווני הציונות היה הטופיק. מקורות שונים, חלקם תנכיי"ם אחרים עדכניים יותר. את המודרנים אנו נוטים לסווג אוטומטית כישראלים אבל, אם להודות, הם לא פחות יהודיים מהתנ"ך אולי רק בשל כך שלא נכתבו על ידי גויים. ולא בקדושה עסקינן.
השאלה שהתבקשה, וכן גם הועלתה, הינה - מה זו ציונות?
שוב משחקים בהגדרות.
אם מפרקים את המושג הסטיגמתי, ציונות, ניתן גם אפשר להבריג חסיד נטורי כרטא בכנפי ההגדרה. הרי אם ציונות זו הרגשת קשר לארץ הקויידש אזי גם "החסיד" הצועד עם ערבים בהפגנות נגד מדינת, רחמנא ליצלן, ישראל הוא ציוני. 


נשארים לשבת על האבנים ומתחילים לחפור. בשופל עולים מדינת ישראל וארץ ישראל, עם ישראל איכשהו צץ, מדינה חילונית מול אוטופיה שברירית של מדינת הלכה ושאר שיטות של אידיאלים.
לא כולנו לובשים את אותה הכיפה. לא כולנו חונכנו בישיבות בעלות השקפה דומה אבל בכל זאת מדברים. גם מקשיבים.
כאן, במקום בו חרדים מתפללים בבית כנסת של בני עקיבא. במקום בו חובשי כיפות שחורות וסרוגות עובדים בצוותא למען קירוב. במקום בו בקידוש לאחר תפילת שבת מוגש סושי. כנראה שכאן הדברים מתנהלים אביסלה אחרת. 

הרי אם אחד אומר הן בעוד השני אומר אין והמשיח צריך לסגור את הסיפור אז אחד מן השניים לא יריח כל כך טוב

אומרים את שלימדונו, מסבירים את שהסבירו לנו. יודעים שאנו צודקים מראש ולא ממש משנה מה הוא יגיד. נו שויין לפחות מדסקסים ברומו, זו כבר התחלה טובה.
בצל המחלוקות והניגוד שבהשקפות, באופן שכבר גובל בין אירוניה לאבסורד, כמעט תמיד יגיעו הצדדים לאותה נקודה משותפת. חוף המבטחים בהגות היהודית המתנצחת לדורותיה. המשיח.
לפתע, בפלאי פלאים, הקרב התורני מונח הצידה. הודנא, המשיח נכנס לסיפור. עכשיו הכל בסדר, הצדק (שלי) יבוא על כנו ואנו נחתם לחיים טובים וארוכים.
משיח, משיח, משיח.

קמעא לא ברור לי העניין, ואני מקווה שאני לא דורך בנקודות רגישות מידי, אך אם ישנה אמת אחת, ואכן ישנה, מישהו הולך לאכול אותה. הרי אם אחד אומר הן בעוד השני אומר אין והמשיח צריך לסגור את הסיפור אז אחד מן השניים לא יריח כל כך טוב.
"כשהמשיח יגיע יהיה טוב", הם חייכו.
למי? 


משיח, משיח, אממ... הלו משיח?
אף אחד לא יודע איך זה יהיה בסוף, ככה זה כשמשאירים לנו אלפי מטאפורות. מה גם שהאיך מועדף בהרבה על המתי המעיק. עד מתי?!
מקווה למשיח, ויחד עם זאת בכל פעם שהוא מצלצל סיפור מתלווה.

תיכון, ישובים מול הלוח. הרב של הכיתה השניה ממלא את מקום רבנו. מדברים על משיח. הוא הקדיש לא מעט לחשיבות הצפייה למשיח צידקנו. מתאר שאדם צריך להאמין שהמשיח יבוא כבר השנה, שאפילו יבוא עוד מחר. או אז ניגש אל החלון, צפה החוצה בשביל להמחיש ואמר- "להאמין שיבוא אפילו תוך חמש דקות".
הבדחן הכיתתי לא הסס לרגע וקפץ על המציאה.
חוף המבטחים בהגות היהודית המתנצחת לדורותיה. המשיח

"יודע מה הרב? אני מתערב איתך על 20 שקל שהמשיח לא בא תוך חמש דקות. מתערבים?".
כיתה שלמה השתתקה, מחכים לשמוע מה הרב יענה. האם יתערב.
הרב לא ענה, הוא התחמק ועבר הלאה. מותיר את הבדיחה בעיננו.

כשיבוא המשיח יהיה בסדר. עד אז אפשר להילחם, ולהאבק, להשמיץ ולזלזל. ניתן לבצע זאת בנימוס אפשר גם להוסיף חריף ולהזיע. מסעדת משיח אכול כפי יכולתך. אין להם את האישורים אבל אל דאגה אומרים שהפקח בדרך.
שיבוא.