בכל דרכך דעהו

נתנאל קראוס, ב' באלול תשס"ח,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

שבוע ראשון של מחנה, מתכוננים לערב ישראל. מתח באויר, כל אחד כשלעצמו מקווה לא לפשל על הבמה. את המצגת כבר סגרנו שבוע לפני. מוזיקה, וידאו תרגומים ועריכה. הכל מתוזמן ורץ, מי עולה, מתי ומה אומר/ת.
160 תלמידים צופים, ששתינו על הבמה. טוב, חמישה. אני התרווחתי רוב הזמן בשולחן המדיה עם גיחה-שתיים לבמה, דואג שהכל יתקתק כמו מטרונום. 

מספר שעות לפני, אני והחבר לשליחות בחדר. מדסקסים בינו לביני על הערב הבא עלינו לטובה, מתרגשים.
כהרגלי גם הוא חשש לקראת הקטע שלו, מסתובב בחדר עם הדפים ומתאמן.
בדרך אל המקלחת זרקתי לו שלא ידאג.
האילתור הזה של השניה האחרונה. המילה שקפצה לך לראש והשלימה את הנקודה. איך שרעיון הוביל לרעיון והכל התחבר

"אתה לא תהיה לבד על הבמה, הוא יעזור לך".
"מי?", שאל.
"הוא". 
 
זה קורה יותר מידי פעמים.
האילתור הזה של השניה האחרונה. המילה שקפצה לך לראש והשלימה את הנקודה. איך שרעיון הוביל לרעיון והכל התחבר. הקישור שהגיע משום מקום. התשובה מזעזעת הסיפים שענית לשאלה שכלל לא היית מוכן לקראתה.
יש שיספקו הסברים לוגיים, יש שיעניקו שמיימיים אך חלק בפשטות יאמרו שזה מקרה'.
לא יותר, לא פחות. 
 

עולה על הבמה ותופס את הגיטרה. נכנס לכיתה ומתמקם. מתיישב מול הקבוצה ותופס את תשומת הלב.
כל פעם מחדש ללא יוצא דופן וללא קשר למספר הפעמים שבצעתי זאת בעבר, אני מתרגש. הרעד בידיים שממאן להעלם, הסומק המקיף את הפנים, הלב דופק.
אני ממשיך. במקום לברוח כל עוד ליבי בי ולספק ארסנל תירוצים, אני ממשיך.
פריטה ראשונה על הגיטרה, שומע את האקורד, מכוון אל הסולם ומתחיל לשיר. נכנס לתפקיד, אומר להם לשבת ומשיג את השקט שלי. מתיישב איתם במעגל ומתחיל לעשות את שאני אוהב - 45 דקות של צחוק וכיף עם מסר אמיתי שממתין בסוף. 

לא זוכר מתי זה קרה אבל מאז הכל השתנה. בנקודה מסויימת אתה משלים עם הרעיון הנורא שאתה לא מושלם. אין לך את השפה הכי חלקה, אתה מפשל באקורדים לא פעם ולפעמים גם מזייף. אבל זה כבר לא משנה.
הכל מתהפך כאשר אתה מבין שאל הבמה הזאת אתה לא עולה לבד, שבכיתה הוא יושב לידך ולך תדע, אם האוירה כל כך טובה בקבוצה אולי הוא גם נהנה.
כן, די מביך כל העסק. לא ממש נח לדבר על כך עם אחרים. חלק יצחקו, אחרים ירימו גבה.
נו שויין... שירימו. כשהגמרא מספרת לי שבכל רגע (גם בשניה שאני כותב שורות אלו) מלווים אותי זוג מלאכים, אני קונה את זה. 
 

בהכנות לפעילות הבאה ניגש אליי אחד ממדריכי הקבוצה, רוצה לתת פידבקים על הפעילות.
"קבוצה קשה בדרך כלל" סיכם בסוף, "ואפילו שקצת הפריעו באמצע, לנקודה בסוף הם הקשיבו".
"זה העיקר".
"כן אבל...", חזר על כך שהפריעו פה ושם.
"זה בסדר, אני את שלי עשיתי. עכשיו תורו". הצבעתי מעלה.
הוא צחק. אני גם, אבל רק בשביל לא לייבש.
לקראת אותה פעולה התכוננתי לא מעט ושם, בחדר, נתתי כמה שיכולתי. זה המצפון שהעיק לו, היה אפשר יותר. תמיד אפשר.
בכל הנוגע למצפון, לי אישית נח להכנס לכיתה כשאני יודע שהצלחה שלי זו ההצלחה שלו ופאשלה שלי זו הפאשלה שלו. 
 

לכבוד חודש אלול אסיים בבדיחה ומוסר השכל בצידה.
אייבי נוסע בדרכו למשרד לקראת עסקה חשובה. דקות לקראת הפגישה הגורלית הוא מגיע אל הבניין אך אבוי - אין חניה!
"ה' אם תתן לי חניה אני אתן 10 אחוז מהרווחים של העסקה לצדקה", מפלל אייבי.
שניות עוברות ללא חניה ואייבי כבר מתחיל להלחץ.
"ה' אם תתן לי חניה אתן 30 אחוז מן הרווחים".
"אתה לא תהיה לבד על הבמה, הוא יעזור לך". "מי?", שאל. "הוא".

נוסע אנה ואנה וחניה איננה. אייבי, הנוטף אגלי זיעה, מכריז על -"50 אחוז אני אתן לצדקה ה'!".
ברגע בו סיים את דבריו נגלתה לעיניו חניה ישירות אל מול פתח הבניין.
"עזוב ה', אני כבר הסתדרתי". 
 


חודש טוב