סינדרום שליחים חוזרים

נתנאל קראוס, כ"א בתשרי תשס"ט,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7


"ה-שליח". "ה-ישראלי". סופרסטאר בגמלאות. יורד מן המטוס ופושט את החליפה. שוב עוד אחד. אף אחד
שבת שליחי בני עקיבא החוזרים. מחזור כמעט שלם ישוּב באליפסה מוארכת באולם ומעלה נקודות. משתפים. הוא, עם המבטא האנגלי שדבק בו, מספר על השינוי התפיסתי שחל בו עם החזרה ארצה. השאר הנהנו, מסכימים. אבל לא, זה לא הספיק. הוא הסתכל על העולים, על השינוי, על היחס. המסקנה שלו היית נכונה, ראינו זאת. אבל את שהוא ראה ניתן היה לסובב לכיוונים נוספים. לשחק ברעיון, לעקם אותו אל הצד השני והופ, חלק הפאזל מתאים למקום נוסף גם כן.
אם כבר מדברים על הערכה מחודשת.

"גבירותיי ורבותיי, א........רץ ישראל!".
היסטוריה ודמויות, שיהיה מעניין, שיהיה מרגש. מתעסק, מפלבל, חופר, מכין, מסביר ומציג על... המובן מאליו, בשבילי לפחות, ארץ ישראל. והנה מרוב העיסוק משהו קורה, עולם הדימויים שלך עובר שיפוץ מסיבי. דמות החייל מזדקפת ומנפחת את החזה, האזרח הפשוט מתחספס. אתה אשר הגעת על מנת לעמוד על הבמה מוצא עצמך על הכיסא, צופה. מביט דרך עניים חדשות, שלהם, באותה ארץ. לרגע אתה לא מסוגל להאמין למה שאתה רואה, לא קולט איך פספסת את זה?

הגולנצ'יק הופך לגולני, הצנף לצנחן, הג'ובניק ממודיעין לאיש מודיעין. שנת השירות-לאומי, שלוש השנים בצבא וחמש השנים בישיבת ההסדר מושוות לתארים שיכולת להספיק באם היית מתחיל ללמוד לאחר י"ב. מילואים.
מהכיסא ההוא שם. לומד להישיר אל הארץ מהזווית שלהם.
לעזאזל.
ואוו.

שב ארצה מן השליחות. מה לא עשית, איך שהיית. "ה-שליח". "ה-ישראלי".
סופרסטאר בגמלאות. יורד מן המטוס ופושט את החליפה. שוב עוד אחד. אף אחד. אבל לא סתם.
תחנת רכבת או אוטובוס, אולי במכולת, המיקום לא באמת משנה. אתה תתקל בו והפלשבק יכפכף לך ת'אישונים. חייל נושא נשק, לא הדוגמא היחידה אבל כן אחד הסמלים המוחשיים ביותר. מצמוץ קצר, מעט מבולבל. מה שראית עמם, דרכם. הכיסא.
בסך הכל שליח. אבל מה שאתה מייצג.
אחד בשביל כולם וכולם אחד אחד.


סינדרום שליחים חוזרים

שוויה שוויה,לאן אתה רץ? תירגע עם האידיאליים ומהר.
דלת מטוס אתיופיין-ארליינס נפתחת, הפעם זו דיילת בלבוש מסורתי אתיופי הנפרדת לשלום.
צביעות אמריקאית (ושות') והחום הישראלי? אז זהו שלא. מה על נימוס אמריקאי ובהמיות ישראלית
פעם שניה עם רגל מחוץ למטוס בסיום שליחות. לפחות כעת אני מודע למה שהולך להתחולל, הנה זה מגיע שוב. לא, זה לא כעס, גם לא אכזבה. חזק הרבה יותר, דוקר. לועס אותך מבפנים. מצמיד אותך לקיר בכוח עם מנורה מול העניים וגורם לך לשאול אם אמרת את האמת. כל האמת.
הכיסא הזה.

יוצא. מחכה למזוודה. קפה של בוקר בטרמינל. על הכבישים בחזרה לבית. זה הספיק.
חוזרים מחו"ל כועסים. למה לכל הרוחות הם, אנחנו, לא יכולים להתנהג כמוהם. למה אנחנו לא באמת כמו מה שהתאמצנו לייצג.
המנטליות הזו.
צביעות אמריקאית (ושות') והחום הישראלי? אז זהו שלא. מה על נימוס אמריקאי ובהמיות ישראלית.
אה! אה!?!? אה?!?!?!?
אממ... כן, בדיוק. אבוי.

ככה זה לאחר שרואים קהילות בגולה. הגיבוש. גם שם יש אינטריגות, נכון, אבל איך אפשר בכלל להשוות? פה אנחנו אוכלים אחד את השני עם הידיים בעוד שבחו"ל ישנם כאילו גבולות ברורים אשר לא יחצו.
ואולי אני טועה? שמא חמקו ממני אותם תככים?
נו באמת, אני לא ביקרתי לנופשון של שבוע.
אולי.

המף...
שיהיה, זה יעבור. אני יודע.
תנו לי עוד כמה ימים ואני שוב אסחף בזרם. מתקבעים באיזה מסגרת, לימודים או עבודה, שתשכיח ממך את העניין.
נירגע.
נתרגל, שוב.