אישור נגיעה

נתנאל קראוס, ט"ז באייר תשס"ט,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7


מתחיל להסביר לה שאני דתי ולא... ונמרח בהסברים ולה אין אפילו מושג קלוש מאיפה נפלתי. נותנת בי מבט כאילו אני לוח מלא בנוסחאות של אינטגרלים
כן, אני יודע, נושא רגיש. תיבה נוספת שמפחיד להתעסק בה מאימת עליהומים מאשר הם. אבל, בפינה זו, בפורום איכותי שכן מסוגל להתעמק בסוגיות גם אם הם עלולות לנגן על עצבים תורניים, מעוניין אני לגעת באיסור מזווית טיפ-טיפונת שונה.
לא להרעיד סיפים ולהתיר אסורים. חלילה לי.
כן להקציע זיזים שנדבקו לגדר.

הגדר.
איסור נגיעה. מי לא מכיר, מי לא שמע. כולם בצעירותם מתמרמרים. בשלב מסוים לומדים להעריך את הגאונות שבדבר. ההתמודדות, האיפוק. האישיות המתעצבת בעקבות אותה שליטה עצמית נדרשת. ההערכה מנגד.
זה קשה, זה לא קל. המתחים המתעוררים בך. רכבת הרים שלוקחת אותך בלולאות של 4 ג'י ועפה מהמסילה. פי כמה כאשר אנו חיים בחברה מערבית. כשהכל כל כך קרוב ונגיש.
במרחק נגיעה.

שתי מסורות מבית.
האחת חסידית והשניה מן יהודֵי העיירה. פעם אחת העזתי לשאול את הצד החסידי אם אצלם, אהמ..., נגעו? שומו שמיים מה שחטפתי על הראש. כלל לא הבינה איך אני חשבתי לשאול דבר כזה. אופס.
כששאלתי את המסורת השניה לגבי הנושא, התשובה היית מעניינת יותר. כמובן. לא כיוונתי לחיבוקים וכהנה אלא לאותם נגיעות קטנות. להסב תשומת לב, להרגיע.
כן- היו.

בשו"ת סוללרי ציינו פעם את המקור לאיסור נגיעה – "אלוקים אמר". ואם הרב אמר שאלוקים אמר אז מי אני שאתווכח, אבל...
כאן נכנסים לנושא אחר, למען האמת די חדש. להבדל העצום שנוצר מהמוטציה השו"תית שהתעצמה בימינו. בעבר הרי, אם רצית לשאול את הרב שאלה מביכה היית צריך להמציא מיני תירוצים כמו: "חבר שלי רצה לדעת...", "נגיד היפותטית, אני סתם שואל, זה לא כאילו שאני...", וכו'. ברגעים נושנים שכמותם קרה הדבר- הרב היה עונה תשובה ראשונית שטחית ואז היה מתכופף בשקט ולאוזנך בלבד היה אומר, שתדע, את כל אותם פסקים סמויים עליהם תוכל לסמוך, באם תצטרך.
היום, לעומת זאת, כשהכל און ליין ומופץ בדפוס לציבור על גווניו, הפן האישי נמחק כליל. הרב לא מכיר את הקורא, מניעיו, ומאווייו ולכן נאלץ לנקוט במשנה זהירות. בוחר מה לומר ומה להשמיט. חלוצים בודדים בימינו מעיזים להגיש מדרג שלם של פסק [מן הראוי לציין את הסדרה "פניני הלכה"].

נושא נושק נוסף הוא ההבדל בין 'הלכה השלטת בתיאוריה' לבין ה'ראסמי', מה שקורה בפועל. לדוגמא: תה בשבת, אכילה לפני תפילה ועוד רבים וטובים עד כדי כך שלפעמים אתה ממש מופתע מהאקרובטיקה שפוסקים נוקטים. כאלו שבטח ובטח ניתן לסמוך עליהם ולא זאת ועוד, אין אף להצר עין לעומת ההולכים בדרכם.
ובאותו המשקל, לעניינינו, כיום נוטים לצייר תמונה ברורה לגבי האיסור. רב, אם ירצה לדון בנושא בצורה רחבה יצטרך להיזהר בלשונו, וכך נוצרת לה התמונה, חדה מידי.
בפועל, ואני לא רוצה לומר רוב, חלק ניכר מהציבור שלנו לא שומר נגיעה. כפשוטה.
למי שלא ידע. 

תם ונשלם השבח לבורא עולם, עד כאן ההקדמה. (לבעלי אלרגיה לעיסוק במחשבת ישראל אמליץ כאן על כוס מיץ תפוזים קר)
וכעת בנימה אישית.

הייתי מנסה לחייך במן התנצלות לאותם גברות. זה לא את, זה אני.

מאז ומעולם או לכל הפחות כאשר עלתה מודעות לעניין, שמרתי. שכנעו אותי.
בחלוף הזמן נתקלתי במצבים לא נעימים כאשר הושטו ידיים ואני התחלתי לקשקש (כך זה נשמע לצד השני) על כך שאני לא לוחץ ידיים לנשים. הייתי מנסה לחייך במן התנצלות לאותם גברות.
זה לא את, זה אני.

כנראה שהיו לו תכנונים שונים לגבי.
אני התגייסתי לצבא ומצאתי את עצמי מתפקד כחובש. בתחילת השירות, כאשר הוצבנו, ישבה ועידה של שלושה בייני"שים שהתחילה להציב לעצמם גבולות אדומים. האם אנחנו נמדוד דופק ולחץ דם לחיילות, בחורות סביב גיל ה-20, מה שאומר להחזיק את ידם. ומה על עירויים? הרי אם נתחמק מפתיחת וריד לבחורות אזי במקרה חירום נתקשה לפעול בשטח שכן יש הבדל עצום בין להעיף וונפלון לוריד של בחור מאשר לשל בחורה. ומה עושים כאשר בתורנות לילה, נופלים עליך בשלוש לפנות בוקר עם חיילת שצריך לאשפז בחדר סמוך, ובאחריותך, ללכת לבדוק לשלומה מידי פעם.
אני אגיד לכם מה קורה. תוך חודשיים, מקסימום, הרגש שלכם מתקהה כמעט לגמרי. אותו מתח ראשוני  נעלם, נחלש לזמזום זעיר, תזכורת מינורית. אתה פשוט עושה את העבודה שלך.

הזמן עבר. מיקרים שונים מתאספים. פתאום, בטעות, מתוך אינסטינקט להגיב ליד מושטת, אני לוחץ בפעם הראשונה יד למישהי. פעמים אחרי אני מסרב. ואז שוב זה קורה.
אתה מבולבל. מצד אחד בישיבה לימדו אותך כך ומצד שני, "בתכלס", נוצר מצב מאוד לא נעים כאשר אני מסרב ליד מושטת ומתחיל להריץ פלייבק של הסברים.
לבסוף עליתי על טריק. כאשר נפגשתי עם אנשים, ובכללם נשים, הייתי משלב ידיים מאחורי הגב או משאיר את הידיים בכיסים. זה לא תמיד עבד.
ואז טסתי לסן פרנסיסקו.

קרה מה שקרה. חוויות, מראות, והפקת לקחים של שיעור בן עשרה חודשים.
שתי סיטואציות אשטח בפניכם:
1. בימים הראשונים יצא כך וכל חבריי לדירה מלבדי הספיקו להכיר את שכנתינו. בחורה חביבה בשם קלאודיה שגרה ביחידה מתחת לדירה שלנו. יום אחד יצאתי מן הדירה והיא בדיוק יצאה גם כן. מסתכלים אחד על השני.
"היי אתה מהחבר'ה החדשים?".
"כן, היי".
"אני קלאודיה", הושיטה את ידה.
טוב מה עושים? מה עושים?? אתה מתחיל להריץ בראש, רגע היא בכלל לא יהודיה אז אולי זה שונה. נכנעתי, הושטתי יד, והיא מהר לקחה את היד שלה בחזרה.
"אה", נזכרת, "אתם לא לוחצים ידיים לבנות, נכון?". סיפרה שהשליחים של שנה שעברה הסבירו.
"או, אממ... נכון".
דיברנו קצת, היא הלכה לדרכה. ואני תקוע שם, לא מבין בדיוק איך זה קרה. גויה מסבירה לבייני"ש... 

2. מורה חדשה לכיתות ו'. גברת רצינית עם רקורד בין יבשתי מרשים למדי. יצא והיא הצטרפה לתורנות האוכל שלי ושל אחת הבנות עם תלמידי היסודי. אז אתה נחמד, מקביל פנים. וכשכל הדרדקים מתעסקים עם תיקי האוכל המאובזרים שלהם התחלנו לדבר. הא ודא, איי ובי. לא יותר מידי. היא נזכרה שלא עשינו היכרות של ממש אז היא מחייכת, אומרת את שמה, וכמובן- מושיטה את היד. אני מתחיל להסביר לה שאני דתי ולא... ונמרח בהסברים ולה אין אפילו מושג קלוש מאיפה נפלתי. נותנת בי מבט כאילו אני לוח מלא בנוסחאות של אינטגרלים שאח"כ התחלף לכזה שהיה מתאים במקרה והייתי מתחיל לרחף מולה.

בשלב מסוים לומדים להעריך את הגאונות שבדבר. ההתמודדות, האיפוק. האישיות המתעצבת בעקבות אותה שליטה עצמית נדרשת.

מאז אותה תקרית החלטתי שדי, מה נסגר. אני כתמיד שומר נגיעה אבל אם מושיטים לי יד אני לוחץ. לא לחיצת בדיעבד אלא לחיצת לכתחילה, כי ככה צריך. וכמה בנאלי שזה נשמע- דרך ארץ קדמה לתורה. ואם את/ה מעליב בת/ן אדם אז מה עשינו? במיוחד כאשר לחיצת יד היא בסך הכל אקט נימוסי.
מאז, כמובן, קרו עוד דברים, ובסביבה הסטודנטיאלית כבר הספקתי לחטוף וואחד צ'אפחה, טפיחות על השכם ושות'. אבל זה יכנס בעז"ה לנושא אחר שיעסוק במודעות.
אולי צריך לחשוב על איזה טי שירט מגניבה שתעביר את המסר בצורה ידידותית?! נחשוב על משו.