הלקסיקון החדש למתגייס הדתי (אישור נגיעה 2)

נתנאל קראוס, כ"ד באייר תשס"ט,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7


'התדרדרות בצבא' שווה, אם לא פחות, להתדרדרות ביציאה מן הישיבה לאזרחות
ראשית כל מרכין אני ראשי בפניכם. אשרכם ומה טוב חלקיכם. על כל פנים אנסה לסגור את הפוסט הקודם (בלתי אפשרי, ובכל זאת...) במספר נושאים חופפים.

ל-1 [לגבי הקולא]:
"...אני לא מסכימה בכלל עם ה"קולה" שעשית לעצמך...".
ובכן נתחיל בכך שאני לא עשיתי לעצמי קולא, אלא כפי שציין מר שלוש נקודות (תגובה 19) זו הלכה.
להלן תשובותיו של הרב שרלו:
הרב שרלו 1
הרב שרלו 2 [לא לפספס את התגובה הראשונה ותשובת הרב]
כמובן שישנם בעלי דעות, אף נחרצות, שונות. לדוג':
חב"ד
הרב שמואל אליהו
באם מישו יתרעם בהשוואות אי אלו בין הרבנים, אני רק רוצה לציין שבשביל לדעת הלכה לא צריך להיות פוסק הדור.

שני אנשים. האחד מקפיד ומחמיר על עצמו. מהדר כמה שיותר. מתאמץ, משתדל. נו, אתם מכירים את החבר'ה האלה. פשש...
והשני הוא כזה, נאמר, שונה. רואה מקרה ואתה כבר יודע לאיזה כיוון הוא נוטה. להקל פה, להקל שם. לך תדע מה הוא מחפש. חיים קלים?
טוב, קצת מעצבן לקרוא להם אחד ושני כל הזמן. נקרא להם בשם מממ... נבחר איזה שם מעניין. או הנה!
הלל ושמאי.

מה? תתביינ"ש/י לך. ככה חשבת על הלל? חפיפניק?!
אני פשוט לא מאמין...
מדוע מזלזלים במי שמקל? וזו שאלה טובה, במיוחד, בספירת העומר.
ובכלל, למה לקשר זאת ליראת שמיים, אולי מדובר בתפיסת עולם? בנקודה זאת אני רוצה לתת קישור שבאמת נהנתי לעיין בו. דף ויקיפדי המשווה בין שתי האסכולות (וואו עומס קישורים...).
למשל, אם מעניין אתכם, תפיסת עולמי הינה שעל דרך הכלל מי המחמיר בימינו הוא בעל ידע לא מספיק בהלכה ומי שכביכול מקל בד"כ יודע אותה, או לכל הפחות בדק (להוציא רבנים. שם המניעים אחרים).
בנוסף, ומניסיון, לא מעט 'מחמירים' מסתירים את ההלכה מפני אחרים. זו הסותרת דעתם.
יאמר מי שיאמר- רוב המקלים הם חפיפניקים ודי לעטוף במיני מתיקא. אוקיי, רות קיבלתי, אבל אנחנו מדברים באידיאליזצית, וגם אני לא שאלתי אם באמת כל החרדים לומדים בישיבות...
מה גם שזה לא משנה, בשניהם.

לבת-אל (תגובה 4):
הלכה מורכבת ממדרג שלם של אסור-דחוק-בדיעבד-אפשרי-מותר-עדיף-מומלץ ועוד

"...הלכה הפשוטה הברורה"?
מצטער, כבר לא מכיר דבר כזה.
פעם, לפני שחוויתי שנה או שתיים בישיבה, גם אני האמנתי בקיומה של מציאות זו. אח"כ, כל סדר עיון הבהיר לי, שוב ושוב, שהדבר האחרון שאפשר לומר על הלכה- זה שהיא ברורה או פשוטה.
מחלוקת, דירוג, שקלא וטריא, זה מה שמרכיב את ההלכה. אח"כ סוגרים על הגדרה שלרוב אין עמה בעיות, וזאת מעלים על הכתב לציבור שמבחינתו מעוניין בשורה הסופית, כזו שתכניס סדר לדברים. אולם השורה התחתונה אינה בהכרח היחידה, וכאשר ישנה מודעות לתהליכים שמאחורי הקלעים אתה מגלה שהלכה מורכבת ממדרג שלם של אסור-דחוק-בדיעבד-אפשרי-מותר-עדיף-מומלץ ועוד. הפלא הגדול הוא שהרוב נוטים לחשוב שהבוחר באופציות הקרובות לאיסור עובר על איסור כשלעצמו. פלא פחות מפתיע הוא העובדה שרבים ממנהגי ציבור מעדיפים לשמור על שתיקה.


הלקסיקון החדש למתגייס הדתי
מוקדש למשה (תגובה 2):

בואו נוציא מהלקסיקון שלנו "התדרדרות רוחנית בצבא", שכחו מזה. באם יהיה מי שיתעקש אזי יש לומר שאותה 'התדרדרות בצבא' שווה, אם לא פחות, להתדרדרות ביציאה מן הישיבה לאזרחות.
למעשה, רוב החוזרים בשאלה שאני מכיר כבר עשו את הצעד עוד לפני שהתגייסו. היו שחתכו לגמרי והיו מי שחיכו. כאלו שהתלבשו יפה במסגרת של 'ראיתי את זה מגיע'.
הצבא אינו זרז אלא, אם כבר, מסגרת נוחה למי שבמילא רוצה בכך. זה הגיל, התקופה, היצרים הבוחשים. זו גם הסיבה לכך שרבנים יוצרים לחץ לחתונות מוקדמות, במעיין נעילת אופציות.

אישית, כן, עברתי בצבא חוויות מחשלות מבחינה רוחנית. בעברית קוראים לכך התמודדות. כמובן, גם לאחר שנופלים קמים, וחזקים יותר. נצרכתי להתמודד עם מצבים הלכתיים המיוחדים למסגרת הצבאית. כפי שחבר יקר ומרגלית בפומיה מתאר – עבודת המידות. ייצוגיות, לימוד קטן ועקבי, דאגה לחיי אדם (חובש, ובכלל שותף לשמירה על האומה). כל אלו רוחניים לא פחות מלימוד תורה, ומי שלא מצליח לחדור את העטיפה- הוא הוא המצוי בבעיה.

האמור לעיל, כמובן, לא מתיימר אף לחול על המתגייס ללא הכנה. 
אין צורך בהסדר דווקא או בשנה מכינה. גם חודש אלול אינטנסיבי יעבוד, מספר שבתות בישיבה/מכינה עם חברים, ובעיקר- דאגה ללימוד יומיומי במהלך הצבא, אפילו דקה ביום. תוסיפו לזה ביקור מידי חודש-שניים במעיין תורני כזה או אחר במהלך הצבא ויהיה טוב.
אגב, בטירונות גיליתי, להפתעתי דאז, שגם לחילונים יש תוכניות הכנה לצבא.

המפלצות שבארון, אימל'ה...
"...הגעת לצבא - החוש הדתי הבריא שלך התקהה...".
בכל הנוגע לקיהוי רגשות, כן, זה קיים. אבל זה לא התקהות רוחנית. למען האמת התהליך הנוכחי הוא סוג של התבגרות או/ו התפכחות.
הפעם הראשונה שנסעתי בשבת היית ממש טראומה. אתה מרגיש כאילו... כאילו... רגע בעצם לא קרה שום דבר. הלילה יורד. סניף נמ"ר בטח התרוקן. שינה בשבת תענוג. אתה עם חבריך לסיור. יוצאים מן ההאמר, מחלצים כמה עצמות ומתחילים לתצפת. המפקד, מילואימניק מדליק, מגיש לי עכבר. לזרוק מבט. "מבצעיות", אתה אומר לעצמך. לוקח נשימה ו...
'קליק'.
היער נצבע בירוק. כוכבים זוהרים. הירח שמרצד בעיני השועלים. הים השחור המתגלה כצמרות עצים עד לאופק.
'קליק'. הלילה שוב עוטף.

כאן האמונה מתאזנת בקורטוב שכליות. אמנם חוויות שכאלו מוחקות לך פחדים מעננים שחורים, ברקים מדויקים, ידיים שמיימיות שיכפכפו אותך, אבל זה בסדר- זו תורה מהגננת לא מסיני.
קהוי רגשות זה לא נפילה רוחנית. אתה "פשוט" חי בידיעה שהשמיים לא יפלו אם תדליק את האור בשבת, מצד שני אתה גם לא תעשה את זה כי אתה שומר שבת. אתה יודע שהשמיים לא יפלו (לפחות לא בדקה הקרובה) אם תחזיק, מתוך חיבה, יד של בחורה אבל אתה לא תעשה את זה כי –בדיוק- אתה שומר נגיעה.
עד כאן מבלי לערב השלכות עתידיות הרות משקל. זו נקודה שכדאי להפנים, קחו דקה, תחשבו על זה.
...
זהו מספיק, ועכשיו לנקודה האחרונה.
קהוי רגשות זה לא נפילה רוחנית. אתה "פשוט" חי בידיעה שהשמיים לא יפלו אם תדליק את האור בשבת, מצד שני אתה גם לא תעשה את זה כי אתה שומר שבת


השוקת השבורה.
הכי כיף להאשים את הצבא בהתדרדרות רוחנית, כאשר בפועל הדבר דומה לבעל שוקת שבורה המאשים את מִנהל המים (בטח יש דבר כזה) על אספקה לקויה. על קצה המזלג, משום שגם בנושא זה ראוי לעסוק בהרחבה, אך לעניינינו, ישבנו פעם החברים ודיברנו על סדר היום בישיבה התיכונית.
באופן מזעזע נמצא שאף לא אחד מאיתנו ידע גמרא בסוף י"ב, למרות שכולנו, מידי יום, בילינו כחמש שעות מולה.
חמש שעות!
שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה.
חמשה ימים בשבוע = 25 שעות.
בערך חמישים שבועות בשנה, נעשה ג'סטה לארבעים. נכפיל. ועכשיו כפול ארבע שנים.
שתיקה רועמת בסלון. פתאום אני שומע מכיניסט, מסורתי, וזה שמגדיר עצמו אתאיסט, שואלים למה לא למדו שעה גמרא ביום ובשאר הזמן מחשבת ישראל, תנ"ך. 
אם הצבא הוא מראה, אזי המשתקף מולנו מעיד שהחינוך בתיכון הדתי-לאומי זקוק למקצה שיפורים.