עבד עברי יוצא לחופשי

משה למפרט, י"ד באב תשס"ט,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
רבים מתארים את העבדות על פי ההלכה כסיוט בסגנון השחורים בדמוקרטיה הנאורה לפני אי אלו שנים. האמת רחוקה. אדונו של העבד העברי צריך לדאוג לו לבגדים ולאוכל אפילו אם לאדון אין.
 
ואת מי זה מזכיר בדיוק? את הצבא. נותנים לך בגדים (ליתר דיוק, שקיות הזעה), נותנים לך אוכל (מטבח תעשייתי ממוצע), נותנים מקום לישון, דמי כיס ("משכורת צבאית") ונסיעות.
 
 
ביום חמישי הקרוב, בטקס סמלי בשלישות חטיבת הנח"ל ובהשתתפות העכברים, הג'וקים והחולדות של במחנה בית ליד הולכים לגזור את כרטיס החוגר שהיה בארנקי בשלושת השנים האחרונות, יחד איתו אני אמור להחזיר לצבא את שקיות הזיעה ("מדים"), את הנעליים שהיו פעם אדומות ועוד כל מיני רכיבי ציוד צבאי שהצטברו אצלי.
 
כשאני מספר את זה לכל מי שרק מוכן לשמוע, אני שומע ברכות בסגנון ה"מזל טוב", "בשעה טובה" ו"הגיע הזמן" וכמובן שחיכיתי לזמן הזה לא מעט, אבל כשזה קורה - זה דווקא קורה בתחושות מעורבות.
מחד - הגיע הזמן. כמות הסיפורים על טפשותו והתנהלותו של הצבא יכולים למלא אנציקלופדיה עבת ערך. בזבוז הזמן, האיסור על טרמפים ובעיות נוספות שגורמות לי לחכות שהסיפור הזה יסתיים.
 
מאידך - יחד עם כל החסרונות של השרות הצבאי, התמכרתי קשות לצ'ופר העיקרי שמקבלים חיילים במדים והוא נסיעות החינם. בתור מי שלהוריו אין ומעולם לא היה רכב, מדובר בצ'ופר שנוצל עד דק. תשאלו את אשתי שנסעתי להיפגש איתה שעות על גבי שעות ואת כל מי שהיה סביבי והתרגל שאני מגיע על מדים לכל ארוע, אפילו אם הוא של קרובי משפחה חרדים. העצלות גם היא עשתה את שלה ועודדה את המנהג העצלני הזה.
 
אז זה לא שאני באמת חושב להישאר שם אפילו דקה מעבר לשלוש שנות החובה, אבל אם מישהו פעם חיפש למה עבד עברי יגיד "אהבתי את אדוני", הנה לכם הסיבה: מתרגלים למצב. כל עוד החיים סבירים עד טובים, מסתבר שיש הרבה מאוד עבדים שיעדיפו להישאר במערכת המוכרת של העבדות ולא לצאת חופשי, ולפרנס את משפחתם בכבוד.
 
 
"אהבתי את אדוני", אמרו כל מיני אנשים סביבי, אמרו וחתמו קבע.