זה מאוד לא סוד גדול שהיה לי טוב בשרותי הצבאי. מי ששאל אותי בשבוע שלאחר השחרור מה אני מרגיש, נענה ש"לקחו לי את התחפושת", וכמובן נסיעות החינם שנוצלו על ידי עד תום וגרמו לי לתחושת צער, כיונה הבוכה על הקיקיון שבין לילה קמל.

 

אבל בכל זאת הייתה פעם אחת שביקרתי במרפאה על זוטות.

 

בשבוע שקדם לפסטיבל רבין הופצה השמועה בחטיבה, לפיה מתעדים לעשות שני טקסים לפסטיבל אחד. אחד בבוקר בשבע ושלושים ואחד בערב, גם כן בשבע ושלושים.

בבוקרו של היום כאב לי הראש. ביום יום הייתי רומס כאב כזה וחוזר לעבודה סדירה - אבל אז - לא. וכך מצאתי את עצמי באחת משלוש הפעמים בשרותי הצבאי בהן נזקקתי לשרותי המרפאה, שם קיבלתי שני כדורי אקמול ובזה נגמר הסיפור.

 

פסטיבל ארור. נמאס!