נימה של יאוש

משה למפרט, כ' בחשון תש"ע,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
13:35. הרב נעמד ליד ארון הקודש ואמר בחיוך שעלה על עצביי "ועכשיו נלמד כל יום, מסילת ישרים". שעת הצהריים החמה והרעב לארוחה הקרבה ובאה כאילו רק עברו לידו והוא עומד ומדבר בשעה שכולם לוטשים עיניים לכיוון היציאה, בשערי זריזות. כאילו לא סבלנו מספיק מלימודים היום. וכך מדי יום הסיוט חזר ונשנה.
בסופה של השנה לקחתי את הספר, וקברתי אותו עמוק עמוק בירכתי הארון. עברו 6 שנים ארוכות עד שהסכמתי להסתכל עליו שוב.
 
 
בזה אחר זה מציפים את העיתונים הדתיים מבחני הכניסה של הישיבות השונות, כשכל אחת מהן מבטיחה יותר פנימיה, יותר שעות לימודי קודש, יותר (או פחות) לימודי חול ונתונים כאלה וכאלה.
אז נעזוב את זה שיש הורים שלא מסוגלים לשלם את כל זה, אבל זה לא בכלל מה שצורם לי כל שנה מחדש.
 
את שנות היסודי הארוכות עשיתי בבי"ס יסודי שהכותרת "חינוך תורני יחודי" חרוטה באותיות קידוש-לבנה בראש חוצות. זה שמנהלו, הקים אותו לאחר שפוטר מבי"ס אחר, תורני אף הוא (לטענתו קצת פחות).
כל מי שמכיר אותי יודע שצדיק הדור מעולם לא הייתי, וחמש שעות גמרא ביום הן מעל ליכולותיי, בתוספת שעות הסיום המאוחרות שמיררו את חיי והפכו אותם לסיוט מתמשך.
מדי שנה הייתי מכין לוח "ספירת הגומר", שהיה ארוך אפילו מהחופש הגדול עצמו. ספירת העומר, ספירת העומר, תאריך עברי, תאריך לועזי, הכל - רק שיסתיים הסיוט המגעיל הזה.
 
כל הרבנים הצדיקים וראשי הישיבות עובדים קשה על קיום המוסדות שלהם, ומתחרים מי יתן יותר שעות פנימיה ויותר שעות קודש וסדרי ערב, וגם על הדרך יתן פחות שעות-חיים, מה שהופך כל פעילות אנושית להברזה שעונשה בצידה.
 
בכיתה י' עברתי לתיכון ממ"ד פשוט. כזה שמסתיים בשעות אנושיות ומאפשר לחיות בשאר הזמן. שעות אחר הצהריים שנוצלו היטב איפשרו לי להגיע לאן שהגעתי היום, ועל הדרך - העול הכספי שספגו הוריי היה זהה לעלות חודש בודד בישיבה תיכונית.
 
התיכון הזה היום נסגר. קברניטי החינוך הדתי בפ"ת נלחמו לתת את המבנה שלו לחינוך הפרטי.
 
ואני קורא את כל המודעות, ומשתגע. מה עם חיים של בן אדם? מה עם פעילויות מחוץ ללימודים? עם חברים? עם תחביבים?
למה כל הזמן חושבים איך להתעלל בילדים (כן!ילדים!) עם עוד שעת לימוד בזמן שבו הקשב שלהם יורד לאפס?
 
אני לא איזה איש חינוך שיכול להציע פתרונות. רק לקרוא ולהתעצב.