פופ-דוס דרוויניזם

נתנאל קראוס, כ"ו בחשון תש"ע,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7


"מוצא המינים" הוא לא יותר מספר קלאסיקה שהדרוויניסט נרדם איתו על הערסל בחופשה. אמנם תעודת כבוד לפורץ הדרך, אך פאסה מבחינה מדעית
עולם קטן, איך שקורים דברים. בא מישהו ועורך כתב כלשהו ומחליט משום מה להכנס עם שתי אסים לשולחן. יש לו פרופסור שיכול תוך פסקה וחצי להסביר לך למה דור של מדענים טועים, פדיחות להם ולצ'רלס רוברט שלא היה צריך לעלות על הביגל מלכתחילה. אבל נחמד גם, שככה פותחים נושא רגיש, לא צריך הקדמה ארוכה, בסך הכל מגיב. תו לאו.

זו אינה הפעם הראשונה, ומאליו גם לא האחרונה, אך ובאופן מפתיע, כל סותר ומוחה בשל סיבה לא-נעלמת בוחר לעגל פינות. מוצא המינים. הסתייגויותיו של דרווין עצמו. התיאוריה הדובקת בהתפתחות הדרגתית. אש אש, שיתפסו מחסה, נראה להם מה זה. כמה שורות, סמוך על סמוך, ערימת גבבים לא יותר. פעם כשהמדע עוד זחל על ארבע וניגב את החלב מהפה היינו קונים את זה אבל היום, בחייך.

נו כמה אפשר. אמרו, דיברו אז הלכתי לקרוא. קצת מפה, קצת משם. לקסיקונים, מדע פופולארי, תיאוריות מעודכנות. על אף התענוג לשמוע פרשנים מהציבור מספרים לך מה שהם רוצים שתשמע, רעיונות מסוננים, מן טעימה קטנה וסיפוק בצדה, הנה אתה לא פראייר, לא מסתירים מפניך שום סודות. כרגיל, עם הקריאה, לפתע פתאום, וופלה ופלא, אתה מתוודע לתיאוריות דילוגים ואחרות, ושבעצם "מוצא המינים" הוא לא יותר מספר קלאסיקה שהדרוויניסט נרדם איתו על הערסל בחופשה. אמנם תעודת כבוד לפורץ הדרך, אך פאסה מבחינה מדעית. כך שלִסתלבט על מוצא המינים דומה לנפנוף באייפון אל מול בל, לסנוור בזרקור את אדיסון או לפוצץ סי-4 במרחק בטוח מנובל. בערך.

אוי ואבוי, מה זה אומר? אז, אז, אז...?!@#$%@#%^&???
פעם שמעתי את סיפורו של חוזר בשאלה מפורסם שבראשית דרכו, כאשר החל להתוודע לנושא, פנה לרבו. הרב התייחס בביטול לתיאוריה והתלמיד אשר נדהם זה מכבר מן התיאוריה ציפה להתייחסות שונה מזו שקיבל וירד בצומת הבאה.
עד לא מזמן לא הסתדרה לי תשובתו של הרב. הרי מדע זה אינו חדש אם כן מדוע לא התייחס ביתר רצינות, ביאר ופירשן, העמיד הדברים על תיקונן. מדוע.


אנרגיות קוסמיות, יקומים מקבילים, תיאוריות זמן, נפש האדם וחלקיקים שניתן למדוד ולכמת אך לא לגעת בהם. לפעמים גם הם כמעט נופלים בלשונם ושואלים מושג מיתולוגי ארכאי לשפה המדעית המצוחצחת
כעבור מס' שנים בהם נברתי בכמה וכמה ספרים, שלנו ושלהם, תיאוריות, תפיסות עולם, אמונות ודעות, ועם הזמן התקבלה מעין חלוקה בין שני מדרגות של פרשנות, לעיתים גם צידי מתרס. האיך והלמה. זמן נוסף עבר והתמודדויות חדשות הגיעו. שאלות מחוץ ומבית, כאלו שחוזרות על עצמן ואחרות שחיכו מעבר לפינה. יום אחד הבנתי, אני חושב, מדוע ענה כך הרב לאותו התלמיד.
קופים שמופים, מה זה משנה. בא מדען, נאמר טהור מהטיות, חוקר אמת, ומגלה דבר מה, אנחנו באנו מהקופיקואים, אורנג-אוטנג נומרו אונו. והמפץ הגדול ומיקרובים שהתחלקו, וסטטיסטיקות והשערות ופרופסורים התוקפים מכאן ומכאן. פירושים שונים, מה מסתדר עם מה שבא לי ומה לא. בלאגן רציני.
אז אתה בחור/ה צעיר ונמרץ עומד משתאה מול שיערות השיבה המלבינות מן המאמץ האינטלקטואלי, כמעט אובד עצות, מייחל לנוק-אאוט הממשמש לבוא. מתבלבל מנסה להתיר את הסבך בעצמך, בדרך לפעמים מאבד אמון, רוכש אחר ומאבד גם אותו, או שלא, וגם בו מסתפק.

אף אחד לא יודע איך נברא העולם, זהו, בפשטות. אם מישהו היה יודע איך אז הוא כבר היה עושה זאת. לא מכוחותיהם גם לא מכוחותינו. לא הטריפל פרופסור וגם לא המקובל הכי אלוקי שהיה על הפלנטה מעודו. בשביל זה יש את אלוקים ואם מישהו יום אחד יקלוט את הפואנטה אז יהיו שניים, מה שיפיל כמה סכמות למטיפי תשובה.
לך תדע. מה זה משנה. קופים לא קופים, אתה תגיד לאלוקים איך הוא היה צריך לברוא או לא ואם בכלל. המדע כזהו, מנסה להתחקות בכלים בני ימינו, עובדה, ממצא. בעיקר איך וגם כשיש למה לעולם היא אינה מהותית כי אם סיבתית, טכנית, מינוח אנושי תלותי וכושל המעיד על צורך לתשובות שממילא חסרות מענה מדעי.

מחר יגלו איך בא המפץ הגדול ומה שבא לפניו ולפני מלפנים. כנסים, עניבות פרפר וגביעים. מתקדמים, לאט אמנם, אבל מתקדמים. עדיין, אחוז תפיסת הידע האנושי הוא, ואני בהחלט זורק מספר, משהו כמו אחוז בודד ואפילו פחות. מגרדים בקושי את פני השטח.
קח/י מינוח רפואי לשיחה עם רופא והוא יתאר תהליכים מדהימים בעניים בורקות, עצור אותו והתמקד באחד מן התהליכים. גם אם עליו יענה על הבא כבר יגמגם את המשפט המוכר – "עדיין לא יודעים איך זה עובד, בינתיים זה פשוט עובד". אברא קאדברא.
איך. כמה. מתי. איפה. איכויות ומידה, וגם כשנעלה על הכול תמיד יהיה זה טכני. משאיר תשובה אחת בצד – למה. שאלה שגם המדע מספק מחסה רעוע מפניה. ולאו דווקא מפני שאין תשובה. עדיין.

דווקא עכשיו כשהכול נראה אבוד מראש ואת/ה משתדל להשתכנע שזה בעצם טוב שיש סימני שאלה כי, כמו שחשבו בימי הביניים, זה בטוח מעיד על מציאות ישותית עליונה. הרי זה לא שאנחנו חבורה של טמבלים שנותנים תארים אחד לשני. לא. ובכל זאת משהו חסר, משהו מפריע, מציק. משהו שגם ממנו מתעלמים. עדיף. יותר קל. בא ונתרכז בחיי היום יום. נשכח ממהויות שרק עושות כאבי ראש ומדליקות חרטות וסימני שאלה. עוצמים עניים ונכנסים לרוטינה. יום. ועוד יום. ועוד יום. וזה עובד.
אז דווקא עכשיו, ברגע הבין לביני, קצת אחרי ההלם ולפני שהאדם המאוים עוצם עיניו, אם תנסה/י לעמוד שם לרגע קט ולהביט סביב. היום. ולחפש.


דווקא עכשיו כשהכול נראה אבוד מראש ואת/ה משתדל להשתכנע שזה בעצם טוב שיש סימני שאלה כי, כמו שחשבו בימי הביניים, זה בטוח מעיד על מציאות ישותית עליונה
לכותרות עולים לרוב שני סוגי מדענים. האחד הוא זה הבא עם הנחה מראש התר אחר הוכחות, ואין משנה אם דרוויניסט הוא או דתיסט. השני זה המרעים עליו שהנה אתה, הנחתך ובלבד, להוכיח בא. תם הטקס.
איה הם אותם אישים חושבים, מדעני חסד. אנשים בעלי רצון לדרוש באמת באשר היא. לחקור את הסובב ולגלות עוד ועוד בתקווה להגיע לשורש, בניסיון להבין מה לכל הרוחות קרה פה. למה.
הם ישנם, בדרך כלל תקועים בערוץ 8 או בנשיונל ג'יאוגרפיק ושות'. תוכנית אחת, שתיים. ספרים ורעיונות ולרגע אתה עלול לטעות ולחשוב שמדובר במיסטיקנים. השפה שונה, המינוחים גם כן. אבל משהו מאוד מוכר.

אנרגיות קוסמיות, יקומים מקבילים, תיאוריות זמן, נפש האדם וחלקיקים שניתן למדוד ולכמת אך לא לגעת בהם. לפעמים גם הם כמעט נופלים בלשונם ושואלים מושג מיתולוגי ארכאי לשפה המדעית המצוחצחת. אך אנו נעצור כאן, וזאת במקום לדוש בכך שלא צריך להיות מעריץ מסע בין כוכבים בשביל להבין שהחלל הוא... וואו. ולך תדע מה עוד יש שם, ומעבר. ושאנשים מסוגלים כיום לקבל דברים יותר מבעבר.
ככה שזה תלוי. במה אתה רוצה להאמין. אילו דעות תאמץ לך. מי יהיה הפייבוריט. אם התשובות שלך באות ממקור אמיתי או מהתחמקות. נתלה באילנות גדולים מבלי לדעת באיזה עומק השורשים. כי שקט נפשי זה גם חשוב. לקום ללימודים/לעבודה רגוע. לעשות דברים פשוטים כמו לנקות או לבשל. רק לעיתים רחוקות לפזול למשיגענס שצועקים ברחוב על סוף העולם ולהנהן בחוסר תשומת לב.

הממ...
בא לי קורנפלקס.