הלוחמה ההלכתית מעבירה הילוך

נתנאל קראוס, ג' בשבט תש"ע,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7


האוחזים בדעת המיעוט יודעים שבדרך המקובלת דעתם לא תתקבל – ומפני כך, ללכת לדעת הרוב לא משתלם להם
[מאמר תגובה למאמרי התגובה]


תודו שוואו. כמה זמן לקח להיעלמותם של שאריות ההתכתשויות בנושא חוסר הסירוב שבהסדר. כמה שאפשר לחפור. באמת. מאמרי תגובה, חיזוקים, מענות וטענות. שוק דעות. הוא חושב שכולם צריכים ככה, זה חולק, אלו חולקים על החולק. מהינים שבשתיקה, מגנים. רבנים, הסדרניקים, נערים טרם גיוס. חשוב כביכול, להגיע למן מוסכמה כללית בנושא זה, או אחר. בכל נושא למען האמת.
מגוון הדעות אינו חדש בעולם הדתי. מובן שלא. זה התחיל, פלוס מינוס, עם קורח, עדתו ומשה רבינו. רק שמאז, ובאופן מטריד, הבהירות באבחנת הצדק עם מי מטשטשת. עם חלוף ההיסטוריה יוצא שאלו שהכתיבו את המורשת הלאה נקטו עמדה סובייקטיבית [שלרוב מוגדרת כאובייקטיבית] לטובת אידיאולוגיה זו ולא אחרת, ועמדה פחות אוהדת או אף קשה למתנגדיה.

ובימינו, בזמנים בהם רבו הדעות לצד ירידת איכותם. ימים שבהם כל יחיד ומיוחד פותח תשובתו ב"לעניות דעתי". היום אפשר להוכיח הכל. טוב, כמעט. אפשרי למצוא בנקל פסיקות רבנים הנוגדות אחת רעותה לחלוטין, ולצד כל אחת סימוכין ובני צידוקין. נו אעפס, מה עושים. סלוגנים, קופירייטרים. לא דבר טרם נעשה בעבר אך כיום ובעזרת אמצעי תקשורת מתקדמים ואנשי מקצוע. הלוחמה ההלכתית מעבירה הילוך. דוברים מנוסים מטעם. אפילו באנרים אינטרנטיים ודפי נחיתה. עוד מעט אנחנו נצביע לרב שהכי מצטלם יפה או שמא את השלב הזה כבר עברנו...
מבינים, פעם היה מן תהליך ארכאי כזה שנקרא "הליכה אחר הרוב". אפשר אפילו למצוא תיעוד לכך בספרים של האחרונים, זאת אומרת, לא מדובר במשהו עתיק מי יודע.

עולה השאלה, אם כן, מדוע רבנים בוחרים בצורה הפובליציסטאית? מדוע כותבים הם מאמרים ויוצאים נחרצות בהודעות לתקשורת הפנימית או/ו החיצונית ומפיצים את דעותיהם ברבים. יישבו הרבנים בינם לבין עצמם, ידבר רב רב בתורו הוא ויעשו הצבעות. הם יוכלו לקבל באזרים. הם יוכלו להשתמש בשיטות שעבר עליהם הקלח - להצביע ושהשמש יספור את הידיים - בזמן שהמנחה שולח אותם לפרסומות. אפשר אפילו שישלחו אס.אמ.אסים. להתיישב בקבוצות נפרדות ומי שיצעק הכי חזק. לכבות את האורות ושידליקו נרות, פנסים, לדים. אפשר הרבה דברים. בכל אופן לאחר שיכריעו באילו מן האופנים. ישבו כולם ויחליטו פה אחד מה עושים. מחלוקת. כן או לא. מותר-אסור. זהו. יהיה מי שדעתו תדחק אבל כמובן שאין זהו הפסד אלא הליך תורני מובהק והוא, הנדחק, שותף לשם שמיים ואין לו מה להיעלב. דין תורה, כמובן.

זה לא קורה.
למה? הרי כה פשוט הדבר. ואיזה מן מניע נסתר ימנע דבר שכזה?
סלוגנים, קופירייטרים. לא דבר טרם נעשה בעבר אך כיום ובעזרת אמצעי תקשורת מתקדמים ואנשי מקצוע. הלוחמה ההלכתית מעבירה הילוך

ובכן, ברור שישנם לא מעט סיבות לכך ומבין הגדולות שבהן, אבל לא בה נדרוש כעת, היא – מי בכלל ישתתף במעגל זה. הרי די מובן שאם רב מסוים ישותף יאמר אחר - אם הוא (אפילו לא כבודו) משחק, אני אינני", "לא ברמה ש'לי", "זה רב זה? (קהל צוחקים ברקע)", וכיוצא באלו.
אולם לכך לא נתכנסנו אנו, דרשנו בראשית מדוע יוצאים מרנינו פובליציסטאית? ובכן אם בוחנים הדברים נדמה דבר מתמיה. מתקיפים ומותקפים. מה שמחלק את המאמרים למעין סקופונים לעומת מאמרי תגובה מגננתיים הנכתבים בבהילות למען התר ספק והרגעת הרוחות. מקסים.
יוצא שהאוחזים בדעת המיעוט יודעים שבדרך המקובלת דעתם לא תתקבל – ומפני כך, ללכת לדעת הרוב לא משתלם להם אזי הם שוברים את הכלים. שורפים את המחסנים וגוררים את כולם אחריהם למלחמה.

לא זאת ועוד. דיספונקציה פחות חיובית, כדרכן של דיספונקציות, משתמעת להמון העם – אין אמון במערכת הרגילה. וכל המנהיגים הם בעצם פרשים בלי סוסים וב"פ" רפה. עושים מה שחושבים שימצא חן בעיני הציבור (שממילא פוליטיקה ממנו והלאה). אין שום רוח נישאה. שום נועזות מנהיגותית.
לא באמת. רק מה שמשתמע.

הממ.. נשמע קצת דרסטי. וגם לא הכי יאה. אז בעירבון מוגבל. ניראה לי.