השנה אני מתאהבת מחדש! אני כבר מריחה את זה באוויר..איך אנחנו הופכים לרומנטיים כמו זוג אוזני המן.

אני מגיעה בפעם השמינית לקנות שרביט לנסיכה, שפם לשוטר, להחליף כובע לקוסם בנוצות של אינדיאני וזר פרחים לכלה
השנה זה קורה. ובגדול.

השנה אני מתאהבת מחדש!

אני כבר מריחה את זה באוויר... איך אנחנו מתפייסים, הופכים לרומנטיים כמו זוג אוזני המן.

השנה אני מפסיקה לשחרר פרצופים חמוצים ונרגנים, קיטורים לחלל האוויר, כי השנה אני ואתה כבר לא אויבים.

אנחנו חברים, שמעת? אנחנו מפסיקים להילחם ולהתגושש ולהתנצח זה כנגד זו.

פורים יקר שלי, אני אומר זאת בקול רם: אני (מנסה... קצת קשה לי.. ) אוהב... (אוף, תגידי את זה כבר!) אני אוהבת.. (על מי אני עובדת) אני אוהבת אותך, פורים, שמעת???

(אני חייבת לעבוד על זה, שישמע יותר אמין).

אני כזו צבועה, אני לא מאמינה שאמרתי את זה, שקרנית, זה מה שאני.

תקשיב לי, פורים יקר. אני פשוט לא סובלת אותך, שמעת טוב? אתה מגיע לך פעם בשנה ומתחיל לחלק לי פקודות: תקני תחפושות לכל הילדים, תכיני משלוחי מנות מושקעים ומקוריים, תבשלי סעודת חג המונית, רוצי לשמוע קריאת מגילה לנשים בלבד, משם תמשיכי לרוץ לערב היישובי מיד אחרי המגילה, משם למשתה הנשים, לרקוד ולקפץ שם עד אמצע הלילה. ולמחרת שוב - תחפושות, משלוחים, סעודה, עדלאידע, בעל שיכור שאינו אחראי למעשיו, והכי אבסורד זה שאני עוד חייבת להיות שמחה.

חייכי, זו מצוות היום! תקשיב לי טוב טוב, פורים, השנה אנחנו עובדים על תיאום ציפיות.

השנה אני מלכה ביום החג.

אתה שומע אותי? השנה, גם לי מגיע!

ט"ז  בשבט: התאנים והמשמשים המיובשים עוד תקועים לנו חזק בגרון ומעלים משם עשן צרבות, והילדים כבר נעמדים ליד ארגז התחפושות העצום בביתנו (לא, לא פתחנו גמ"ח תחפושות, להתראות כולם!) כשהם עוטים מבט מתחנן ומעורר רחמים על פניהם. מטעמי מצפון אני נאלצת לגרור את הארגז למרכז הסלון ולפתוח אותו, שם מחכה לילדים תעסוקה לשלוש השעות הבאות לפחות (וגם לי, באיסוף כל הנוצות והנצנצים המתעופפים להם לכל עבר ומתעקשים להידבק לספות, לשיער ולשטיח).

כפר השעשועים: אני מגיעה בפעם השמינית לקנות שרביט לנסיכה, שפם לשוטר, להחליף כובע קוסם בנוצות של אינדיאני וזר פרחים לכלה. דווקא נחמד להגיע לפה שוב ושוב ושוב ושוב, מיד אחרי יום עבודה מתיש, או על חשבון היום החופשי. חוויה להתחכך בחנות המצומקת הזו עם עוד אמהות עצבניות וילדים נודניקים. מה אני מתלוננת? אני לפחות מגיעה לבד.

רגע, מוכר! יש לך תחפושת של מלכה בשבילי? במידה 46? מה "מתאים לי"? תקנה אתה ב"מתאים לי"! חצוף. שיתבייש לו. טוב, תביא לי שרביט מלכותית!

יומיים לפני פורים: בזמן שמרבית שכנותיי וחברותיי עמלות על הכנת המשלוחים המושקעים-מתוחכמים-מקוריים-עבודת יד (פוקצ'ה מקמח כוסמין + לבנה אורגנית מחלב כבשים), אני מתרווחת לי בהנאה על הספה בסלון ושולחת מבט מצועף לעבר דף משלוח המנות היישובי. סימנתי וי על כל המשפחות בישוב. השנה החלטנו להיות לארג'ים. אח, אני באשכרה מלכה.

לפתע המלך, סליחה, הבעל, מתקשר אליי לנייד:

הוא: אני בשוק עכשיו, מה לקנות?

אני: כלום, פשוט כלום...(איזה צליל ענוג יש לצמד המילים הזה..)

הוא:קנית הכל למשלוחי המנות?

אני: אל תדאג, הכל מסודר.

הוא: אז לקנות רק את הממתקים?

אני: שום ממתקים, אנחנו בדיאטה, שכחת? (המעמד המלכותי מחייב)

הוא: אז אני רק קונה איזה בקבוק יין אחד, למצווה.

אני: קנייה נעימה, ובשבילי דיאט קולה, גם למצווה.

כעבור שעה הדלת נפתחת לרווחה והבעל מתחיל לפרוק שלושה ארגזי יינות משובחים יקרים ומשכרים, למצוות החג. בנגלה הבאה מהרכב, הוא מנחית על השולחן כמויות עתק של ממתקים למשלוחי המנות.

אני: אבל נרשמנו למשלוח היישובי! (תתאפקי, מלכות לא רבות!)

הוא: ברור, אבל את לא מצפה מאיתנו לא לעשות כלום, נכון? אל תדאגי, הכל עליי נסיכה שלי (אני מלכה!), אני אכין הכל, 30-40 משלוחים, בקטנה, זה לא מכובד להביא רק משלוח יישובי.

אני: ולכבוד מה אלו? עשית קניה מרוכזת לליל הסדר? (אני שולחת מבט תמוה ל-40 הכרעיים הטריים הנחים להם בשקיות).

הוא: חס וחלילה, אלו לסעודה. נזרוק כמה עופות לתנור, כלום עבודה, את לא נוקפת אצבע, שמעת? הכל עליי, מלכה שלי.

אני: ואיפה מתקיימת, ה......סעודה?

הוא: אצלנו, זה בסדר? אל תדאגי, נפנה את הספות לגינה, נביא כיסאות מהשכנים, פלטות מהמועדון, שולחנות מה... בשלב הזה כבר איבדתי את בעלי היקר וצנחתי במלכותיות על הספה עם השרביט בידי.

י"ד באדר:  אני שרועה על הספה בסוף היום ורואה כוכבים. אני סוקרת בעיניים טרוטות את הסביבה, מנסה לזהות היכן אני נמצאת. יכול להיות שאי פעם זה היה ביתי המסודר והנקי?

אני מצליחה להיעמד על הרצפה כששתי רגליי הנפוחות ממאמץ מונחות איכשהו על הקרקע. רגע, מישהו צורח, דרכתי עליו? מי זה יכול להיות? נמר בהתקפת זלילה בולימית! אויש, זה הבן שלי טורף עוד משלוח מנות.

איפה בעלי שיפשיל שרוולים ויתחיל לעזור לי להשתלט על המהומה? בעודי מחפשת את האבדה ברחבי הבית, אני נתקלת בעטיפות צלופן זרחניות מושלכות על הרצפה, שולחנות עמוסי שאריות אוכל, כיסאות פלסטיק דביקים מסודרים בערימה עד התקרה, ושבעה בקבוקי וויסקי מתגלגלים להם על הרצפה, מתבוססים בשלולית של עצמם ומדיפים ניחוח סקוטי.

פורים יקר שלי, מצטערת על כל המילים הקשות. אני אוהבת אותך, שלך לנצח נצחים, רק תעשה כאן איזה נס! דחוף!

הנס (כנראה)  מתרחש בדמותם של חבורת שיכורים הפורצים בקול תרועה לביתנו ובראשם בעלי היקר. הם פוצחים בריקודים ושירים כמצוות החג, ומחסלים את בקבוק הוויסקי האחרון, זה שקיוויתי שיישכח עד לשנה הבאה בירושלים הבנויה, או בעצם יישפך אחר כבוד לכיור, בערב פסח.

רגע, פסח, נקיון... עזבו אתכם ממלכה ליום אחד וכל השטויות, והבו לי סנט מוריץ.

השנה זה יקרה. ובגדול.

השנה אני מתאהבת מחדש.

אני כבר מריחה את זה באוויר, איך אנחנו מפזרים ניחוחות של אקונומיקה ברחבי הבית, הופכים לרומנטיים כמו זוג עוגיות קוקוס ללא חשש קטניות.

פסח, יש לי ווידוי קטן בשבילך,

אתה, ורק אתה, אהבת חיי.