חוזרים בשאלה ל-5 דקות

נתנאל קראוס, י' באדר תש"ע,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

טרמפ עם חברים צפונה. נסיעה של שעה ומחצה, פלוס פקק של איזה 20 דקות בנקודה שמרחיבים כבר כמה שנים טובות. גם הפרשה עם הרב אלון עלתה, נאמרו דברים אך כאן כלל אין זה המקום. בעד או נגד, ייתכן אם לאו. טלפון קטע את העניין. לא שניתן לזלזל או משהו, רק שנורא נחמד איך שכמה כותרות מסוגלות לשרוף חיים של בן אדם, לפוצץ בועות שמנסות לשמור על פרופיל נמוך ולהטיס את כולם למיקרופונים. יומרות עיתונאיות המרשות לעצמן לפרסם חצאי עובדות ולהתהדר בכותרות שאינן בהכרח משקפות את האותיות הקטנות, מן חוזה הפוך. לך תדע למי להאמין, ומי חף בעידן זה ממניעים נסתרים. הגענו, כך שבקיצור לא זה העניין.
העניין הוא מחזה. חיוך.
ראיתי חיוך.
סוג של חיוך.
כזה שלא פגשתי זמן רב.

הבעות. אנשים המנופפים באצבעותיהם, בידיהם. מושכים כתפיים. מנענעים בראש. מגלגלים עניים. צובטים לחיים. פוערים פיות, עניים. גבות מושטות אל על. הרפיה, כיווץ. מיליארדי סינפסות ואותות לכל עבר על מנת ליצור תנועות מינוריות ומעודנות. סמלי תרבות נרכשים. נשלטים. נימוסים וחסרונן.
ישנם מלומדים מפתחי תיאוריות, ספרים כבר נכתבו. דשים ומבארים, מלמדים אפקטים שונים שסדרת תנועות עלולה לשדר. אדם המסתתר אל מאחורי חפצים, שני הישוב ורגליו שלוחות. עניים לשמאל זה אמת, לימין זה שקר. תנועות מדויקות, מדודות. מה שהופך את תחושות הבטן והאינטואיציה החביבה לתרגום דל לעומת האיש הקטן עם המגפון שתקוע לנו במוח. תת מודע המצליח לפרש את המחוות האוטומטיות להן אנו איננו קשובים.


חוזרים בשאלה. תרי אמת וכאלו שמחפשים רק תירוץ. כל אחד והסיפור שלו.
הרגע הזה, ההכרעה, אחד המעמדים המשמעותיים בקרבו של אדם מאמין. ניצב מעל קו פנימי. רגל פה, רגל שם. לאן ילך. החל מנקודה זו ממשיך אדם שונה, לא אותו אדם מונוטוני, מקורנף, כי אם אדם שקם ומחליט. ממשיך או לא ובאיזו צורה.
חיים בצל קסמה של תרבות זרה. נושמים את אווירה, מוקפים. לובשים את בגדיה, את ערכיה. חלון ראווה עצום. מעבירים את ידינו על הזכוכית החלקה. רואים הכל, שומעים, אבל מבחוץ. כל דתי ודתיה מוצאים עצמם בשלב בו הם בוחנים את האפשרות. חוזרים בשאלה-מתודית לדקות אחדות. מה אם. מי ידע. רק בוחנים. והצד השני מסקרן, יש לו דברים אחרים להציע. המחשבות מתרוצצות בראש. משוואות עם עשרות נעלמים. שקלא וטריא. שערים שיפתחו ואלו, שאולי, ינעלו.

אם חפצים בקטגוריות, ניתן לחלק לארבע.
1. מאמינים ומבצעים.
2. מאמינים שאינם מבצעים.
3. מבצעים שאינם מאמינים.
4. ואותם שאינם מאמינים ואינם מבצעים.
קטגוריות גורפות שרק בודדים ניתן לייחס אליהם כדרך קבע, שכן נפש המאמין הצעיר נוטה להתרוצץ ביניהם ללא הרף. מסתפקים. בחלקם רואים את הספק, ויש כאלו שעל אף הסתפקותם בחיים לא תראה את זה עליהם. חבר'ה שפתאום שואלים שאלות מסוימות. מניחים את הדגש בנקודות שאך סובבות את הרעיון הרגיש. שאלות שעדיין כלולות בקונצנזוס, שעדיין מותר לשאול.
יש מי שייכנע. יש מי שיוותר. יגדיר לו שביל. ודי. ככה וזהו. מן השלמה סופית, סופנית, אבל השלמה. ויש מי שיישאר אזוק לשאלות, המחפש התמידי שאוכל את עצמו. מעמיד הפנים שחוזר מעגלית בשאלה-ובתשובה –ובשאלה.
ויש עוד.

מה מתחולל בלב האדם לא ידוע. וגם חיוך עשוי להוות ניסיון לחפות על רגשות ומחשבות סותרים. אדם עצוב מסוגל לחייך בדיוק כמו שאדם מאושר יכול לבכות, המניעים שונים. אותו חיוך ישן, שוב. חיוך של הכול בסדר, לא משתלב. ואתה רק חצי בטוח, כבר לא מישהו שיכול ממש לעצור ולשאול. שמא טועה. ואם לא, במֵה תועיל. כמה ששתיקה יכולה להכיל.
פעם היה זה חבר שבסוף לא רק שהחליט להמשיך אלא אף הגביר הילוך. אחד שמשהו בו התעורר אבל הוא היה בצד השני, וגם את העולם ההוא צריך לעזוב כדי לחזור בתשובה, אז הוא סתם את השיחה באותו חיוך ובחר שלא, בינתיים. ישנו אחד שאת דרכו עשה לאט, עדיין בינינו אבל בדרכו החדשה, גם הוא חייך. כי יש הסברים שמספקים רק את בעליהם. אז הם שותקים. נותנים את אותו החיוך.
יש לך אלף שאלות אבל אתה מכבד.
ומחייך בחזרה.