זמן יהודי

נתנאל קראוס, י"ז בניסן תש"ע,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

עוד מעט מנחה. צריך לעזוב הכל, זה יחכה. לרדת במעלית. לחצות את הכביש. לקחת ימינה בשדרה עד לקצה המבנה. להעביר את התיק והחפצים כדי לא לצפצף, ושלום לשומר. למעליות יש קטע שהן דווקא במרומי הקומה ה-13,או ה-10, או 11, לא משהו שיעזור לך כרגע בקומה האפס, וצריך בסך הכל לראשונה. היית עולה במדרגות אבל אין, לא למי שנכנס לבניין בכל אופן, זה הבידוק.
עוד בדרך, בשדרה, אחד עוצר אותי עם הערה שאני שומר לפוסט אחר ויום לפני זה, במשרד, עם התיק, מוכן לתזוזה, רצו לסגור איזה נושא שהיה דחוף כבר לאתמול, ככה זה פה. דקה פה דקה שם. המחוג נסחט עד לקצה.

זה נורא יהודי לאחר. זה לא אני אמרתי. זה אמרו לי. זה זמן יהודי זה. ככה

זמן, באופן כללי, הוא עניין חשוב. גם באופן פילוסופי זמן הינו עניין חשוב ואפשר אף לברבר בו לא מעט. הזמן ביהדות הוא נורא חשוב, ממש חשוב. באמת. יש סיפורים על רבנים שהתבקשו לתרום שעת לימוד עבור מאן רב דהו והם היו ממש מזועזעים ולבסוף הסכימו לתת דקותיים-שלוש וגם זה בקושי. כי זמן לא חוזר. אפילו לא לפני 14 יום. אפילו אם לא פתחת את האריזה. הנה עבר. הופ הנה עוד אחד עבר. הופ. הופ. ראית אותו? הופ. הופ. הופ...
זמן. שעונים. מחוגים. שניות. פעימות קוורץ בלתי פוסקות. אף פעם לא ראיתי קוורץ פועם. שמש עולה, שמש יורדת כל היקום כולו זע ונע. מונוטוני. כל כך מונוטוני שגם הפעולות שקורות פעם ב.. יטבעו בסטטיסטיקה המצטברת של היקום, באשר החלה, ועד למשהו שאנחנו קוראים לו אינסוף.

זה לא שיש דבר כזה זמן. מה זה זמן. זה לא משהו. מן הגדרה מתייחסת.
אבל בנינו, מה לא יחסי. גם טוב הוא יחסי לרע. גבוה יחסי לנמוך. כבד לקל, יפה למכוער. אף התנהגותו של אדם היא יחסית לחברה בה הוא חי.
אך הזמן מתבדל לו. ואם הכדור ינוע פתאום לאט יותר -נאריך את השניה? שניה... גם השניה של היום היא לא השנייה של פעם. בעבר זמן היה לגמרי יחסי – "שעות זמניות". עוד לפני עידן הקוורץ.
מחנכים לזמן. חינוך תרבותי מערבי, ויעיל. גם ביהדות, בטח. אמרנו כבר שהזמן ביהדות מאוווווד חשוב.
אך השאלה היא: הזמן של מי?

מגיע למעבר החציה. לפעמים זה אני, לפעמים זה סטריאוטיפ-הזקנה, בתכלס גם הם עוברות מידי פעם מעברי חציה. רגל קצת לפני הכביש, אמנם אין רמזור אבל יש תמרור. החוק היבש אומר שאם יש תמרור של זכות קדימה אז זה אומר שהנהג/ת צריך/ה לתת זכות קדימה. זה לא קורה. הדוס הזה חותך. מצמיד את הדוושה ומדהיר את הבוכנות קדימה. הוא ממהר, הוא מאחר. שהזקנה, שאני, שמי שלא יהיה – יחכה. הוא ממהר לשיעור תורה (לימוד זכות). וזמן זה חשוב. וכל השאר שממילא לא מעריכים את הזמן כמוהו, שיחכו. זה הזמן שלו שחשוב. וגם ביהדות, כשאומרים שזמן זה חשוב. זה לא הזמן שלך או זה שבגריניצ', זה גם לא הזמן כמושג. זה הזמן שלו.

זה נורא יהודי לאחר. זה לא אני אמרתי. זה אמרו לי. זה זמן יהודי זה. ככה.
הוא לא התכוון לעכב. חסוחלילהה'ישמור. רק רצה לסיים משהו קטן. עוד פיסקה. עוד מצווה. שכוייח, אשריו. ועכשיו הוא רודף אחרי הזמן. מתנשף. הולך מהר. עם יד על הראש כדי שהכיפה לא תעוף. אלו רצים ואלו רצים. הוא מאלה שאצים רק בגלל שהם מאחרים. והוא ילך באדום ואם יש לו אוטו והגה אז אתה בכלל צריך להכנס לכוננות. רק להיות מוכן. בסוף הוא לא באמת ידרוס אותך, רק יבלום את הזינוק רגע לפני ויסמן לך לעבור (כבר, נו...).

כל האינדיווידואליות הגלותית הלזה שפושה בכל. הזמן שלי. המצווה שלי.
וואו, מטריף אותי. אינדיווידואל שכמוני.