אחרי הצפירה

נתנאל קראוס, ה' באייר תש"ע,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

זו  השנה השלישית שאני הולך וברחוב, 20 דקות לפני הצפירה, מסתמנת נהירה המונית לכיוון בין העלמין הצבאי. בית עלמין, כמושג ארמי, ארכאי, מתייחס באופי נכבד למצב ההוא, יותר מאשר "בית הקברות" הסופני.
השקט של בית הקברות מופר. החיים ממלאים אותו בזרים טריים, בקבוקי מים קרים, ושיחות בפלאפון. נדמה שלכל אחד יש את הפינה הקבועה שלו. בקצה השני חיילים עומדים ונמתחים לדום ונח. הקריין עושה טסטים לקראת התס"ח. גלגלי הפרחים מן הסתם שעונים אחר כבוד, ולפי סדר ההנחה בפינה כלשהי. זה טקס.

טקס יום הזכרון. לא אוהב טקסים. קשה לי עם המעמד. עם הרכנת הראש המשותפת של אלו שנשארו ואלו שנשארו מאחור. עם כותבי הנאומים הפטריוטיים שנואמיהם עצמם לא מאמינים בם. עם זה שהעלים ממשיכים לנוע ברוח שממשיכה לנשוב והציפורים שלא מפסיקות לצייץ. עם כל הדשא הירוק שמקיף את אבני השיש החלקות והקרות. צפוף מידי לצד הקברים. משפחה, חברים, נציגים. אנשים שבאים כי זה חשוב. דקות לספירה והחיילים בדום. בית הקברות משתתק בהמתנה המתארכת אף מן הצפירה. רפויים מעט בכדי להימתח. מחלחלת. עמוקה. אדומה. מתפרסת ונוגסת באוויר בתנודות נמוכות, עגולות, עולה ויורדת. נשמעת...

יש מן הרגשה באוויר שכולנו מרמים את עצמנו. ברגע המשותף והקטן. הסתפקות בת דקה בה עניים אינם נפגשות. בין כל הנאומים החוצבים, הסימפטיה והפטריוטיזם. הקמים עלינו לכלותינו וליחנו שעדיין אינו נס. האם זה שווה את זה. האם היה זה כדאי. בעבור מי אתה מקבל צווי מילואים. בעבור מי הוא הלך. האם ה-אתה הקטן יכול לעמוד מול עמך כיחיד, לפצל ולבחור, לתת ציונים, מי ראוי ומי לא לסיכונך, למותו, להגנתם. אם הייתי יכול. האם אני יכול.

מדבר לקהל של אלפים. דמויות ללא פנים אבל זה עושה לו את זה, זה מספיק. אם הוא היה עובר אדם אדם היהירות היית שוככת די מהר. הוא מדמיין לעצמו קהל אחר. חכם כמוהו. נאור כמותו. אחד המבין ללבו. אבל הוא לא עובר. במקום זאת הוא עומד שם על הבמה וקורא נאום על נפילת הבנים והזיכרון שהותירו בקרב אלו שעדיין פה.
מזכיר לכולם את האויב שמעבר לגבול, מזכיר לכולם שיש במה להתגאות. בהישגים הטכנולוגיים והמדעיים, ככה כתוב בדף. ...החברתיים. ככה גם כתוב בדף.
תוהה אם הוא כתב את המילים בעצמו. מקווה שהוא מאמין במה שהוא קורא לנו. יודע שלא רק אני רואה חדשות. אלו מנהיגיך ישראל. אינטריגות, כסף, לחצים, קריירות פוליטיות. דווקא נגדו אין לי דבר. אולי זו המערכת.

מדינת ישראל מול ארץ ישראל. אנשים שמחוברים לאספלט ואנשים שמחוברים לאדמה. ערכי נצח והגדרות לאומיות-חילוניות שכבר הזדקנו.    

אתמול בערב כשהצפירה תפסה אותנו בחזרה מן העבודה, על דרך נמיר, עצרנו בשולי הכביש. וכששולי הכביש מלאו ברכבים נוצר מן פקק של אורות אדומים, אמברקסים מורמים, רכבים פתוחים וצללים זקופים בערב החם. לבסוף הצפירה גוועת, נחנקת. האורות מתחלפים מאדום ללבן.
אחרי הצפירה התנועה ממשיכה.
ככה.
אחרי הצפירה.
התנועה ממשיכה.