פרופורציות היסטוריות

נתנאל קראוס, ח' בתמוז תש"ע,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
605 עובר לי מול העניים. רחוק מכדי להתחיל לרוץ לתחנה, קרוב מספיק בשביל להתבאס מרבע שעה של המתנה. חצי דקה בתחנה, ונוסף מגיע, אז או שהקודם אחר או שנעשתה מן הפקת לקחים ומתגברים כלים בשעות העומס, ספק. עכשיו, שהאוטובוס ריק, כי הקודם דג את כל החפצים לביתם מהתחנות, הנוסעים מרשים לעצמם להתפשט לרוחב שני המושבים. מניחים את התיק לידם. מתיישבים אלכסונית. מחליפים מקומות בשל חלון מלוכלך, עטיפה עבשה שלחוצה בין המושב לקיר הפח, או כי הרווח בין המושבים שליד נדמה מרווח בשני סנטימנטים.
פורש "הארץ", את העיתון שמתיימר, לרוחב מושב וחצי ומטייל על הכותרות. יש גם מעריב, אך הוא ימתין לסוף הנסיעה. יוצא לקרוא עיתונים במשך השבוע. במשרד מחלקים לכל המחלקות, אז, אם כבר, לוקחים לדרך כותרת-כותרתיים לרפרף, להסתכל על התמונות, לקרוא מאמר מערכת ודעה. הארץ, מעריב, ידיעות. לפעמים רק שניים, לפעמים רק אחד, לפעמים אף אחד לא קורא, ואפילו שיש.

שמתי לב, כל פעם שקורא את הארץ- מרגיש שאני חי בעולם אחר. פלנטה אפלטונית זרה. מימד עם הסקת מסקנות משלו. בחינת זוויות שונות. נפנוף אצבעות בכיוונים שונים מהרגלי. אשמים, קורבנות, מסומפתים, ומקותני בוז. יש נקודות שיוויון, מעת לעת. תלוי בקונטקסט. גם בקודקס. אבל יש, שזה משהו.
עיתונאות. בתיאוריה המקצוע אמור לעסוק בעובדות. מה שעלול להטעות וליצור את הרושם שעל כל נושא שלא יהיה, יומני ארצנו יפרסמו רשמיהם בהתאמה. כמובן שכל כתב ועורך בא עם אג'נדה משלו, ימינה, שמאלה או באשר תהיה, והרעיון שיוצג יהיה זה התואם את עמדותיו. אומרים שאין להסיק מסקנות משמועה ראשונה, וצריך לשמור מקום לשמועה שנייה ושלישית, כי מי שמתמלא במהרה מוכיח יכולת קיבול קטנה. פתי השבע עד אפס מן הדבר הראשון לו נחשף.
ככה שזה בריא, באותו מידה כמו שזה מטריד, מידי פעם לקרוא קצת דעות מנגד. להתאזן. לראות שגם בצד השני יש מן קרבנות שכואבים ורק רוצים קצת שקט, לחיות את החיים, ועל מה כל הבלגן הזה. ומטריד כי יש עובדות שהצד שלך מעדיף להשמיט בדיוק כמו שהעיתון השני מעדיף להתעלם מעובדות שהעיתון שלך מציין היישר בכותרת.
בדיוק. שלך. שלו. שלא שלך, ושלך שלא לו. ואפשר גם להפך.

סרט מכיל שעתיים, וכתבה מסקרת אירוע בודד. בוחרים גיבור וממילא גם צד. אם ישנו ניסיון, כביכול ישר, לסקר את שני הצדדים באותו המידה אזי מראש מועד הוא לכישלון, לפחות מבחינתנו. גם זה, הישר, שכותב את התסריט יודע את זה. כי היסטוריה לא מעניינת אף אחד. המבט הכולל זה פאסה. זה משהו שנתקלים בו בבגרות, בסרט תקופתי עם מספיק שפריצים של קטשופ וחרבות, בנקיונות של פסח. לדעת לקרוא נתונים היסטוריים ועוד להסיק מסקנות באופן עצמאי זה כבר עלול להקפיץ את ה-CPU בעשרות אחוזים.

לפני כמה שנים, לא הרבה, צפיתי בפאנל שקיים מגזין עברי בת"א, הנושא סבב השתלבות החברה הערבית או משהו דומה. בין הדוברים היה בחור ערבי, בן מיעוטים אם תרצו, מייצג אגודה. האיש פנה להסביר מדוע זו ארצו והחל בתיאור היסטורי. הדובר, או שניחן בקוצר זיכרון, או שהחל ללמוד היסטוריה מן הסוף להתחלה ועדיין במהלך לימודיו, על כל פנים - לפי תיאורו ההיסטוריה החלה בשנת 1948. פרופורציות היסטוריות אין. ואם כך צודק הבחור, באמת נחת פה משום מקום איזה עם, ועוד יהודי, שלא קשור, ולקח מכל הבא ליד. אמנם תל אביבים מנומסים נכחו באירוע, אך היו מספר שפצו פיהם במחאה. דמויות שנולדו קצת לפני התאריך, מה שרמז להם, גם אם נוצר בלבול קל, שההיסטוריה לא התחילה באמת בשנת 1948 אלא לפני.

לא. זה לא שהוא לא יודע שההיסטוריה התחילה לפני 1948. אפילו די בטוח שהוא מודע להיסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל הרבה לפני אותה שנה. אלא שהוא בא להוכיח טענה ולא אמת. ואם כבר אמת, אז אמת יחסית. כי תכ'לס אם סבא שלו נולד פה וגדל פה אז מה אנחנו חושבים לעצמנו שככה באנו. ולמה באנו. שזו שאלה טובה שעם הזמן פחות ופחות אזרחים יודעים לענות עליה.

ויש כאלו שגם לא יודעים.
קצת אחרי השייט הטורקי פסע מפגין בודד עם דגל ישראל בעיר המלאכים לצד מפגן של בני העם הערבי היושבים לבטח בארה"ב. מן הסתם יצא למי מכם לצפות באירוע המכונן. בסוף הסיקור (דקה 7) ישנו מחווה יפה מצד הכתב שעימת צעיר ערבי-מערבי אל מול ההיסטוריה (זאת שלפני 1948) של העם היהודי בארץ ישראל.
התשובה שהתקבלה –"...I don't know about that”.
אהממ...