בדרכם של אנשי הדעה

נתנאל קראוס, כ"ט בתמוז תש"ע,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
הושק חטיף חדש במקדש האלילות המערבי המקומי. בצל המדרגות הנעות, דוכן קטן אדום מבריק, נושא את לוגו הבעלים בגדול. מערום ארגזי קרטון הכיל את הממתק הנחשק לכל פושט יד. גבר, אישה, עולל, זקן, ואני. על דרך הכלל אינני חפץ במתנות חינם כדלהלן, ועל כן אציין שדחפוני לכך.
עוד תרגיל שיווקי קפיטליסטי הנועד לשווק מוצר לוואי, נוסף, ללא צורך. חלוותי, בוטנימי, אפוי. לא עברתי על כמות המונוסודיום אך יש לשער שגם בו הוזרק מן החומר הקסום. היה טעים. אולי מפני שניתן בחינם? האם משהו חינמי טעים יותר ממשהו ששילמת עליו? שאלה.

שישי שעבר, לא זה, הקודם. "צעדת משפחת שליט" פנתה לרחובה של עיר-הקיט נתניה. הרחק משם, בחדר אפלולי מול מיקרופון מאובק, שדר הרדיו עדכן את התושבים על התקרבותם של המהלכים לפאתי העיר. כך, בהתראה של שעה, החלטנו להצטרף ל-30 דקות של שותפות בהליך דמוקרטי שאינו קביל בימינו על השלטון במדינת ישראל. הצטיידנו בבקבוקי מים, כובעים, ושקית החטיף, המכיל כנראה מונוסודיום, שקיבלנו ללא תמורה בדרכנו למקום. צעדנו, הלכנו, פסענו, השתרכנו, דידנו. רטנו על החום השורר בארצנו הקטנה, ואחוזי הלחות בעירנו הפריפריאלית.

צעדה שקטה. אינדיבידואלים שהצטרפו לרגע קט עד תקופה ממושכת למחאה, לחוויה, להעשרת הימים המשמימים של חופשת הקיץ וכאלו שהיו בדרך לכיכר העיר וסתם נחמד להם ללכת על הכביש. בודדים, זוגות, צעירים בחאקי ושורש. חולצות לבנות עם תמונתו בתכלת ובלונים צהובים. משטרת ישראל בחרה לאבטח את הצעדה המתוקשרת. מעניקה נופך רשמי ומאורגן למה שאינו, וזאת בעזרת סלילי משטרה אדומים, בריקדות, ניידות ממוזגות ואופנוענים מיוזעים.

במדרחוב, דקות בודדות מן הכיכר, ליד פינת שתייה מוצלת המצוידת בעשרות בקבוקי מים צוננים, עולים כחכוחי מגפון. אין זה הקשיש מלא המרץ ששר שירי ארץ ישראל למחיאות כפיהם של חברי קבוצתו. שני צעירים שזופים, מתולתלים ומעוטרים בזיפים בני מספר ימים, הידסו במרץ כנגד הזרם, משקפי שמש ספורטיביים הצלו על עיניהם, שרכים השתלשלו מתיקי הגב הירוקים שעל גבם. “לא בכל מחיר", קרא בעל המגפון. אלו ואלו דברי מהלכים חיים. אומץ, תעוזה, מגפון. אידאלים. אף הולכים בכיוון ההפוך.
עסקת שליט, בעד ונגד.
הפקרה. סכנה. אחד משלנו שווה אלף שלהם. שחרור רוצחים. המסר לחיילים. פקודות שמתכ"ל. 4 שנים! עידוד חטיפות. ילד. חייל. עבר. עתיד.
אתוס ופאתוס.

דעות יש. טוב שיש דעות. טוב שיש אנשים שיודעים. שהחליטו. ששקלו את הכל. שפיתחו אלגוריתמים. שעשו התבודדות. שישבו עם דף ועט והשוו. שנפלה עליהם לבנה. שקראו את כל הפרשנויות האפשריות. שזרקו לכובע שני פתקים. שלא זזו מהמקלט במשך שבוע עד שהשתכנעו סופית. שמלמלו את האנ-דנ-דינו במלאו. שפתחו את ספרי הסטטיסטיקה. שעברו על כל הספרות הנוגעת לעסקאות שבויים. שקיבלו הארה.
טוב שיש אנשים דעתניים.
כאלו שיודעים מה שאומרים.
שהחליטו.

ואיך בכלל יש דעות?! הייתי רוצה לדעת.
וכבר אמר לי פעם, אחד, שאני פשוט אנטי. שלא משנה מה יטענו, ושחבל על הזמן. וזה נכון! מהדברים הכל כך נכונים שלא שמים לב אליהם. וזה לא שאני טוב בוויכוחים. אני מתווכח?! - אני מתכחש לעובדה שאנשים יכולים בכלל לגבש דעה.
כל כך מוגבלים. בעלי ראייה צרה. עמוסים במטענים מבית ומחוץ. מקובעי חשיבה פרי תורת עמלם של אלפי סוכני חיברות. הורים, משפחה, מורים, רבנים, מרצים, חברים, סלבריטאים, מנהיגים, בוסים, עמיתים לעבודה, ספרי מחשבה...
נתלים ברעיונות בודדים שהבנו חלקית או על כתפיהם של אנשים שאנו רואים בם מקור חכמה. לעומת... אלוקים אדירים!

מסתבר שיש אנשים עם דעה.
מישהו הרי צריך להחליט.
אז למה שזה לא יהיה ההוא או זה או היא. מישהו.
דעה זה כזה אובר רייטד (פקצ'ית עתיקה: מוערך יתר על המידה).

30 דקות של שותפות בהליך דמוקרטי שאינו קביל בימינו על השלטון במדינת ישראל. נתנאל קראוס

אופנוען מיוזע מתעד מזכרת. נתנאל קראוס