אני רוצה לכתוב על תשעה באב, על אותו יום כפי שהוא נתפס ומשתמע היום, בתקופה זו, במצבנו אנו.

ישבו להם יהודים על הרצפה בכל העולם גם השנה, ושני דברים, אולי סותרים יבערו בליבם, מחד החורבן הגדול של העם היהודי וכל נגזרות הגלות שהגיעו אח"כ, ומאידך ליהודי נמאס להתאבל כאשר הוא בארצו ובמדינתו.

יש תחושה קשה של צביעות, מצד אחד אנחנו בוכים שאין לנו בית מקדש, מפקירים את ארץ ישראל, את ירושלים, את הר הבית, ומאידך, אנחנו הממשלה, אנחנו הריבון, אבל אנחנו מעדיפים לא לעשות כלום, לשבת באפס מעשה ולצפות ולהמשיך להתאבל.

קשה לשים את הדגש בתשעה באב הקרוב על מה שאבד לנו, אלא דווקא על מה שיש לנו ואנחנו לא רוצים לקחת. תשעה באב הפך ליום של כפיות טובה של העם היהודי, ליום שבו אנחנו מצהירים בריש גלי שאין לנו רצון בבית המקדש, ואנחנו מתאבלים על שאין לנו, בו בזמן שאנחנו האשמים במחסור.

אלפי שוטרים יאבטחו את הכותל, ולשם ינהרו רבבות מישראל, ישבו תחת האבנים הגדולות, ויבכו שזה השריד האחרון, מטרים ספורים מהר הבית, מטרים ספורים ממקום המקדש, והכול מתוך בחירה, מרצון.

ישבו יהודים בארה"ב ואירופה, ויבכו שהם לא בארץ ישראל, שהם גורשו מארץ אבות לפני 1900 שנה, ואילו רצו יכלו לקנות כרטיס טיסה במשכורת חודשית של שכר מינימום. אני לא מדבר על אלו שאינם רואים ערך לעלות לארץ היום, אלא דווקא על אלו שכן רואים בדבר ערך עליון ולא באים מתוך שיקולים גשמיים ומעוותים.

התחושות קשות, תחושה חזקה של צביעות חודרת ללב היהודי.

מצד אחד הוא ריבון, והוא מחליט מה יהיה ומה ייעשה, ומאידך הוא בוחר לא לעשות כלום, ואף לתת לערבים את המקומות הקדושים ביותר לעם ישראל, ואז הוא בוכה, בוכה שאין לו.

העם שלנו אולי הצמיח את גדולי המוחות המבריקים בתחומי הכלכלה ופיתוח, אבל כאשר זה מגיע לענייני העם, לענייני המדינה, לענייני כלל ישראל, אין עם יותר חולה מאיתנו, אין עם יותר הזוי מאיתנו, ובעיקר אין עם צבוע כמונו.

מתי יבינו הצדיקים הגדולים שמעשה החסידות אינה ההתבטלות ממעשה העולם, איננה התפילה, איננה קריאת תהילים, כי אם המעשה שהקב"ה בעצמו גזר עלינו. מתי יבינו שיש לעשות מה שהקב"ה ציווה עלינו, ולא מה שאנחנו חושבים שיירצה את ה', כאילו היה עוד אליל פגאני.

לפני 200 שנה כאשר ישבו יהודים רדופים ושדודים ובכו על אובדן ארצם ובית מקדשם, איך נבוא אליהם בטענות? אבל היום, כאשר כל מה שעוצר אותנו זה הרצון והערכים המעוותים של עם ישראל, וכי איך לא נתמלא תחושת צביעות כעם?

וכי איך יהודי יכול להגיד בלב שלם "מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין אנחנו יכולים לעלות ולהראות ולהשתחוות לפניך", כמילות סרק, מילים ללא משמעות, אולי באותו הזמן הוא בכלל באמצע לחשב את הכסף שהרוויח ויושב בחשבון.

לא חידוש ימינו כקדם, לא תיקון עולם, חס ושלום שיהודי ירצה ממלכת כוהנים וגוי קדוש, או רחמנא לצלן בית מקדש. להיות יהודי פירושו להיות בנקאי, לעבוד כל היום, ולמלא את חובתו המסורתית של הבעת מילים בתפילה, וכמה מנהגים ארכאיים ויפים בחגים, הוא לא באמת רוצה לשנות משהו, הוא לא באמת חושב על תכלית אחרת, או על מציאות שלמה יותר שהייתה לנו פעם.

ליהודי טוב במצבו הנוכחי, טוב לו המשכורת והבית, ותשעה באב, זה צום כזה שלא אוכלים או שותים בו, אז צריך להעביר אותו בקלות, נפרסם בכל העיתונים טיפים איך לעבור את הצום בשלום. והמחמירים, הצדיקים הגדולים, נזכרים באותה תקופה של פעם, שבו היה ליהודים מקדש, לאותם ימים עצומים וגדולים, ולחורבנם הנוראי. אבל קשר כלשהו להיום? איזשהו חיבור בין מקדש שלמה למדינת ישראל? לא יותר מארכיאולוגיה.

על זה יש לצום, על רצונם של ישראל, לא על מה שאין, אלא על הסיבה שאין את זה. על עזבם את תורתי, את מקדשי, את ארצי. כפויי טובה אנו, זורקים את המתנות הנפלאות של הקב"ה, ועל זה יש להתאבל, ואבל זה רק ההתחלה, צריך גם לתקן, על כל יהודי להתחיל לפעול, לעשות למען עמו, למען ארצו, ולמען מדינתו, לא מדינת ישראל של נתניהו או מפלגה כזו או אחרת, אלא מדינת ישראל של שלמה המלך, מדינת ישראל שהיא ממלכת כוהנים וגוי קדוש, מדינה שתהיה יסוד כיסא ה' בעולם. ובשביל זה צריך גם לפעול, צריך גם לקחת אחריות, לא מספיק לקרוא תהילים, לא מספיק להתפלל שלוש תפילות או להניח תפילין, צריך להבין מי אנחנו, ומה אנחנו, ולאן אנחנו רוצים להגיע, ולתרום את החלק שלנו לשרשרת היהודית שהתחילה מסיני.   

זה תשעה באב, כמה מחריד ונוראי ושגם השנה נצטרך להתאבל ולצום, כמה נוראי שעוד פעם נשב על הרצפה בכותל ונביט למעלה על האבנים הגדולות ונבכה, וכי יש טרגדיה גדולה מזו?

כמה הטיב לתאר זאת הרב שאר ישוב רבה של חיפה במאמר שהופיע בעיתון הצופה*:

"רובנו ככולנו נמצאים במצב בו אנו עדיין לא מוכנים למהפך הנפשי והרוחני הזה, מהפך שיאפשר לנו גישה דתית אחרת. אלפי שנים התפללנו על דבר מסוים, וכשסוף סוף תפילותינו נענו קשה לנו להפנים את השינוי ולהתאים את עצמנו אליו. על ידי זה הנצחנו את המצב של ההשפלה והגלות, המסומל יותר מכל על ידי תפילתנו רק בכותל המערבי ליד מקום המקדש, ולא בתוכו, או לפחות על ידו, בהר-הבית. 
נראה שהפן הפסיכולוגי הזה מרתיע רבים, כולל רבים מאתנו הרבנים, מלשנות את הנוסח ואת המסורת, וללכת להתפלל קוממיות בהר הבית, הכותל המערבי מסמל אמנם את המקום שלא זזה שכינה ממנו, אך הוא מסמל גם את ההשפלה, את המצב של הגלות, בו לא נכנסים להר הבית, והכותל הוא הכותל המקודש ע"י בכי ודמעות ישראל בכל הדורות. היום אנו באים אליו בשמחה ובראש מורם, אך עדיין השמחה אינה שלמה, כי אנו נצמדים אליו מבחוץ ולא מבפנים." 

 אם ירצה ה', וברוב רחמיו הגדולים ירחם עלינו, ניפגש כולנו בעוד כמה שעות על הר בית ה' בגאולה שלימה.

*קישור למאמר של הרב שאר יישוב רבה של חיפה, שהופיע בעיתון הצופה.