צפתית במלח תאכל, יין במשורה תשתה, ובצימר תשן

נתנאל קראוס, כ"ט באב תש"ע,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
ישנו מושג ביקורתי, בעל שימושים שליליים על פי רוב, בשם תרבות הצריכה. גם מבחר רב של מדורים, פורומים, בלוגרים, וכמובן מועצות לצרכנות [לישראלית שביניהם יש אף שיר מתקתק]. צרכנות מלשון צורך. אני קונה דברים. אתם קונים דברים. חלק קטן מהמוצרים, כי אנחנו באמת צריכים אותם, למשל: לחם, מים, גבינה, טונה, מוצרי הגיינה וכהנה. וחלק גדול יותר שאנחנו לא צריכים, אבל צורכים, החל מלחמים מתוקים, מים מינרלים בטעמים, טונה מועשרת באומגה 7, בשמים וכלה בערימות בגדים, אקססוריז, וכדומה.


כל מי שמרגיש כמו גימל שולף את הארנק רק בשביל להראות לעולם שהוא בעצם...
הדברים מוכרים. כל אדם בר דעת וכושר קניה מודע לאפשרויות העומדות לפניו והוא גם זוכר עשרות רגעים של 'חיכוכי אצבע בפדחת' מול מיני אביזרים צוברי אבק. פרסומאים אוהבים את המשחק הזה. לקחת מוצר שווה ערך לאחר ולומר שזה, בדווקא, עדיף. כי יש לו אבא, כי הוא איכותי, כי העם בחר. ובל נשכח כוכבית קטנטנה ומסויגת, שלא באמת העם בחר, זה רק מדגם מייצג. מפרסמים אוהבים את המשחק הזה יותר. והצרכן, אני-אתה-ואת, מוכן גם להוסיף מן הפְלוס עבור כדלעיל.

בעולם המחקר הסוציולוגי ישנו רעיון בשם עוצמה או במילה פשוטה  – שליטה. כמה מחקרים, מספר תיאוריות, גישות חברתיות וחברתיות פחות. מי שולט על מי. מבנים היררכיים של חברה ומדינה. רק לשם הדוגמא אם שוטר עוצר אותך בצד, אם הבוס שלך נוזף בך, אם המורה נותן לך להעתיק 20 פעם את מגילת העצמאות – אז הוא מפעיל עליך עוצמה. מכאן אפשר להמשיך לפקידים, תאגידים ומנגנונים ביורוקרטיים. יש את מרקס, המוכר, שמחלק את העולם לטובים ורעים – בעליי מכונות הייצור והפרולטריון שזו בעצם מילה צרפתית, שמקורה בלטינית, שמרקסיסטים נורא אוהבים ומשמעותה - "עבדים מודרניים” - כלומר שכירים.

על כל פנים מבין התיאוריות המובלטות ישנן שתי גישות עיקריות – זו הנטחנת עד דוק: רווח בעלי ההון קודם לרווחת הפועלים. ויש אף עידוד תחרות בין הפועלים בכדי להחלישם – מה שמתבטא בהתמקחויות שכר אישיות, למשל. ואם נקרא לחמור בשמו - אינדיבידואליזם.
הגישה השניה, והמפתיעה, טוענת שהכל בראש שלנו. שהתקבלה נורמה חברתית או מערכת כללים שכולנו מסכימים רציונלית לשחק על פיה, גם אם אנחנו לא אוהבים אותה. מכאן והלאה לשכר בכירים פורה, תנאי שכר נמוכים למעמד החלש, רווחה מצ'וקמקת, ועוד כל מיני מוסכמות שנראות לנו כל כך הגיוניות, שככה העולם פועל, שזה בסדר...

נחשוב על העוצמה שהשטר שלנו מכיל, ולמי אנחנו מעניקים אותו

יש אומרים שאנחנו מגדירים את עצמינו על פי הצריכה שלנו. שאנו מאמצים סגנון חיים. רוכשים מוצרים מסוימים בתקווה להיכנס למעגל לקוחות מסוים או בשל רצון להיות מוערכים באופן מסוים. לא משום שצריכים, אלא בשל צרכים פסיכולוגיים נרכשים. כי אמרו לנו שמוצר איקס יעשה לנו טוב. שרק אנשים מסוג וואי הינם בעלי מוצר זד. וכך כל מי שמרגיש כמו גימל שולף את הארנק רק בשביל להראות לעולם שהוא בעצם...
וזה בסדר, זה אפילו מצויין. הרי אם לא נצרוך הביקוש ירד, ואז הייצור ירד, ובעקבותיו התעסוקה. ולא זה לא אידיוטי לתמוך בייצור עודף רק בגלל שלאנשים לא תהיה עבודה. זה ממש הגיוני...

צריכה. עוצמה. שני רעיונות. הקשר הוא פשוט.
תארו לכם אם מחר אף אחד לא קונה תנובה. אם אף אחד לא קונה ברייטלינג, אם אף אחד לא קונה במייסיס. קצת קשה לתפוס את זה, כי זוכרים את הגישה הראשונה – עידוד התחרות על מנת לפורר את המעמד החלש. חינוך לאינדיבידואליזם. בואו נגיד להם שכל אחד הוא מיוחד, ולכל אחד מגיע יותר (בלתי אפשרי, אבל רק בשביל למכור את הלוקש). כך אץ לו רעיון הקולקטיב ובהווית הקפיטליזם משנה צורתו ל-תאגיד.

פעם כשעוד היינו קולקטיב ניצחנו. כשהשכלנו להבין שכל אחד הוא באמת מיוחד דווקא כשהוא ביחד ולא בנפרד. ולא רק במלחמות (למה כל פעם מיליטנטיות?), היו גם תקופות נורמליות. התפתחו מודלים קהילתיים לא רעים. גמחי"ם, מוסדות חינוך, עסקים, יצירה, וכן אפילו צבא...

אין צורך שכולנו מחר נלבש את אותו הצבע, למרות שזה יכול להיות מגניב לתקופה מסוימת. השנוי מתחיל בנו. בפעם הבאה שנכנס לחנות ונשלם על מוצר - למה שלא נחשוב על העוצמה שהשטר שלנו מכיל, ולמי אנחנו מעניקים אותו. אין מדובר בחרמים, למרות שגם לכך יש מקום לעיתים, אלא באמות מידה. כמה? למה? והאם באמת המכנסיים האלו ישפרו את הרגשתי? האם הברייטלינג יגרום לי להרגיש טייס? האם בעקבות הבזוקה אגיע לירח עד גיל 21? האם חשבון הסלולרי מעיד על מידת החברותיות שלי? מה לא?!

ואולי רק נ
ציבור מחושב, שחוסך, שצובר. שמרכז עוצמה, במקום לפזר
שמור, אנחנו, על אש קטנה. ציבור מחושב, שחוסך, שצובר. שמרכז עוצמה, במקום לפזר. ללא היסחפות לאיגודים אזרחיים או גרעינים תורניים-כלכליים. בסך הכל מאמץ תפישתי של "נרוויח אבל נסתפק במועט”. נצביע למפלגה אחת (לא לליכוד...). נממש את עצמינו שלא באמצעות צרכנות. נבין שאנחנו מיוחדים, ובהחלט מעוררי קנאה, בעיקר כשאנו משתפים פעולה. או לפחות פועלים על פי קו אחיד.