דוגמא לדבר – צה"ל
מאז קום המדינה ב1948 מדינת ישראל, היא מדינה צבאית - "אומה במדים".
בזמנו, היו לכך יתרונות רבים, לא הייתה זו עת שלום, שבו יכלו לשבת ולחשוב על המבנה הנכון של הצבא, ולחשב ענייני תועלת, הייתה זו שעת מלחמה, והפליטים שאף ירדו מהספינות, קיבלו נשק ליד, ורצו לשדות הקטל..
אף מבחינה אידיאולוגית היו רבים שראו "בצבא העם" אידיאל מסוים, סיסמאות כמו "כור ההיתוך", ומשימות לאומיות כגון, היאחזויות נח"ל, פעילות במעברות, מורות חיילות, ופעילויות רבות שאינם בעלי גוון בטחוני היוו סך נכבד מפעילויות הצבא.
אף יש כאלו שראו בצבא, גוף חינוכי חשוב – שטיפח יחסי הקרבה של הפרט למען הכלל, והעניק תחושה של שליחות לצעירים, ואף היה אמור לסייע ביצירת זהות "ישראלית".
אולם בשלושה אופנים, דברים אלו חטאו לאמת:
- יעילות ומקצועיות – הצבא הינו נטל כלכלי עצום למשק הישראלי, ומעבר לכך, הצבא עצמו הינו חובבני ולא מקצועי או מיומן.
- כור ההיתוך וצבא העם – התפלגות צבאית לפי עדות, גיוס חרדים, גיוס ערבים, השתמטות אפורה.
- שעבוד הפרט ופגיעה בצדק – הטיעון שעבדות וכפייה הם דברים מוסריים, ועוד "שהמוסריות" דוחקת את החיילים להתנהג בצורה לא מוסרית בגלל שהשירות נכפה עליהם – כגון תעשיית הגימלים והקבני"ם.
אני כותב את הדברים בגלל שאני אוהב את מדינת ישראל, בגלל שזו המדינה שלי, זו המדינה של העם היהודי, וזו האחריות שלנו לדאוג שהיא תהיה טובה וצודקת. אתם לא צריכים להסכים עם מה שאני אומר, אבל אתם כן מחוייבים לחשוב ולבדוק היטב שהכול טוב ומתוקן במדינה, ולא לקבל דבר כמובן מאליו, כי יש לדבר השלכות בכל הרמות, מהכלכליות וחברתיות ועד למקצועיות הצבאית ממש.
מוטי היינריך באתרו "קו ישר" http://www.kav.org.il/100994/921
משרטט תמונה נדירה ומפורטת של המבנה המקצועי של צה"ל. הוא מתאר בפרוטרוט את העדר המקצועיות של החיילים, את ההשקעה העצומה ועיקרית של הצבא בגלל מבנהו דווקא בתחום ההדרכה, את האיוולת של שירות נשים, את הפער העצום בין ההתקדמות הטכנולוגית העולמית לאימון והכשרה הזניחים הקיימים היום. הוא מפרט על קורסי הפיקוד והקצונה על החובבנות והעדר ההכשרה המתאימה ומקצועית שבהם. ואף על האיוולת העצומה של "המילואים", ומקום מיוחד תופס "שרות החובה" שבו הוא בוחן את הסוגיה בצורה עמוקה ומגיע למסקנות מבהילות. אין הרבה סוגיות שהיינריך לא נוגע בהם והדברים מבוססים היטב על ראיונות עם אנשי צבא, חומרים גלויים, וכמובן היגיון בריא.
בנוסף, היינריך בונה מודל מוצלח וחכם של "איך צבא אמור להיראות", ובכך לא משאיר אותנו ללא חזון, אלא מראה לנו את נקודת האור שאליה אנו שואפים להגיע.
ארבעה ספרים מומלצים לקריאה בתחום:
- המגש והכסף - עיתונאי עפר שלח
- כלכלת ביטחון - יעקב ליפשיץ
- קריסה ולקחה – ד"ר אורי מילשטיין
- קללת הכלים השבורים – אל"מ עמנואל ולד
שלוש ועדות מומחים לבדיקת העניין קמו בעשור האחרון, ולכולם היו המלצות דומות:
- ועדת שפר
- ועדת בן בסט
- ועדת ברודט
מאמרים מהעיתונות ואינטרנט:
- ynet - מצבא העם לצבא שכירים
- ynet - מהפכה בצה"ל: שנתיים שירות ב2010
- הארץ - ועדת ברודט: קיצוצים ומהפכות
- מעריב - הצילו את צה"ל
- יוסי ביילין - צבא מקצועי
גם רמטכלי"ם ואנשי ביטחון רבים התבטאו בצורות דומות כמו אהוד ברק, שאול מופז, שני ראשי אכ"א לשעבר גיל רגב וגדעון שפר, ועוד רבים. מחקרים חשובים נעשו בתחום בדגש על ההשלכות החברתיות, הביטחוניות, והכלכליות.
אולם רוח התיקון עוד לא חדר אל תוך העם, והמומנטום לתיקון עוד לא הצליח להתרומם מעל הקרקע. הועדות קמו, המליצו והפכו להיסטוריה, בלי שדבר יושם.
החובה היהודית ודמוקרטית - להתעורר
לא צריכים להסכים עם כל דבר שהיינריך כותב, אולם עצם הדיון, עצם החקירה וחשיבה, האכפתיות האמיתית מהמדינה והצבא, אלו דברים נדירים במיוחד בנוף הישראלי מאז ההקמה של המדינה. ויש צורך להכניס את הדברים היטב לשיח ודיון הציבורי, בכדי שנוכל לעצור את הטירוף, ולתקן לפני שיהיה מאוחר מידי.
הציבור הישראלי חי בסרט, נקודה. וזה כולל את הציבור הישראלי כולו, ובמקרה דנן אין הרבה צדיקים בסדום. העם נותן לאנשי הציבור, אנשי השררה וההון להנהיג אותו מאסון לאסון, והוא אינו פוצה פה. הוא נותן לשחיתות שלטונית ולתקציבי ענק למקורבים לעשוק אותו ולמנוע את התפתחות וההתקדמות של המדינה ואזרחיה, והוא משלם מחירים עצומים וכבדים על כל רעיון "פוליטי", אך הוא אינו מרים את הראש ושואל למה, הוא אינו מטיל ספק בדבר, וממשיך לשאת בנטל העצום, ופעמים אף מרגיש רגש מזויף של פטריוטיות במעשיו.
בעניינים אלו, אין הבדל בין ימין לשמאל, או דתיים לחילונים. המחסור של מים וחשמל, תקציבי הביטחון וחקלאות, מצב התחבורה החינוך והתקשורת, לכל הדברים האלו יש מכנים משותפים, כולם הגיעו מתקופה אחת, תחת אנשים מסוימים, בעלי אג'נדה ואידיאולוגיה מסוימת. אותם אנשים כבר עברו מהעולם, אך את מקומם תפסו אנשים מושחתים ופוליטיקאים בעלי אינטרסים. אולם הציבור שותק, ומשלם את המחיר, והמצב ממשיך להידרדר, מחסור במים, מחסור בחשמל, חינוך על הפנים, תקשורת לא מאוזנת, בזבוז של מיליארדי שקלים כל שנה על חקלאות וצבא, וכך אנחנו מתגלגלים מצוקים, ואיומים ממשיים לחיינו מאיימים לסגור את ההרפתקה של 48.
אין תחום היום במדינת ישראל שאינו מהווה איום עצום על דברים חשובים ועקרוניים למדינת ישראל. אולם רוב רובם של הדברים מתקבלים כמובנים מאליהם, הציבור כולו מקבל ונאנק תחת המשא, אך לא פוצה פה, ותעשיית השקרים של מדינת ישראל ממשיכה לגדול ולגדול.
חשבון נפש לדתיים
הדתיים הם כלי שרת של פוליטיקאים מושחתים, או פוליטיקאים אינטרסנטים ולפעמים פשוט תמימים. כל שבראשם זה נושא ההתנחלויות. אם לא מפנים מאחז, הם רגועים ושמחים, ואם מקפיאים יישוב קפוא, אז קופצים בראש, זה הדבר היחידי שראשם נגוע בו.
והנה יש דתיים אחרים, כמה כאלו שהולכים להחזיר את העם בתשובה, להביא להם קצת יהדות לחיים. והשאר צועקים "תחיה ותן לחיות", השאר רוצים לחיות במצב הנוכחי, להתלונן קצת, לדבר קצת פוליטיקה, ובעיקר לדאוג למשכנתא ופנסיה.
מי צועק ודואג למדינה? מי זועק על העוול ועושק של האזרחים? מי דואג לצדק?
במדינת ישראל – התפקיד הוא של הפוליטיקאים, לאנשי הציבור – כמובן, תנו לחתול לשמור על השמנת. איה האזרחים? איה האחריות הדמוקרטית, מהות הדמוקרטיה של אחריות העם?
זהו חמורו של משיח, זהו הקמח שבלעדיו אין תורה.
חשוב ללמוד תורה, ולתת לתורה להנהיג אותנו- זה הראש היהודי. אבל יש גם גוף, ואומנם לא היינו מחוברים לגוף שלנו מאז איבדנו אותו לפני 2000 שנה, אך גם מאז החל תנועת שיבת ציון, עוד לא חזרנו לגוף, הדתיים עוד לא מתייחסים בגישה יהודית לגוף. הם מפקירים אותו לכל מיני אנשים מושחתים, וכל מיני אידיאולוגיות הזויות ולא מוסריות, ובכך פוגעים פגיעות עצומות בציבור היהודי כולו, הן בפרט והן בכלל, ואיבוד הגוף מעבר להגשמה הפרקטית של חיי תורה, הרי בהכרח תביא לאיבוד הנשמה.
ישנם כאלו שמפחדים ללמוד מהניסיון של מדינות אחרות – חוקות הגויים, מעבר לסילוף של הפן ההלכתי, הם מדברים כאילו שמה שיש היום זה יהודי, ואילו מה שיש לאמריקאים זה "טרף". לאן הגענו כאשר אנחנו לוקחים דברים מבית מדרשם של הסוציאליסטים ומדביקים "כשר למהדרין" ודוחים בבוז את הקפיטליזם, ההיגיון, ולא פחות – את התוצאות.
על עם ישראל לבנות מדינה, לא לקחת דבר כמובן מאליו, לשים סימני שאלה, לחקור, לבדוק, ואם יש צורך - לשנות. לקחת חלק פעיל במדינת ישראל, אחרת נאבד את המדינה, ולא פחות גם את עצמנו. וכאשר אני אומר לקחת חלק, לא בתור פקידים וסבלים אני מתכוון, אלא בתור אזרחים, בתור מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות, ומה שצריך לעמוד לנגד עיניהם, זה הצדק. לא טובות הנאה או אידיאולוגיות סוציאליסטיות או מסורות ארוכות שנים, רק צדק, ולרדוף אותו, לרדוף את הצדק עד השגתו.
ישנם שני סוגי ישראלים היום: יש את הישראלי שכלל אינו מודע לכלום, שלא אכפת לו, ושחי בעולם הקטן שלו, ומקבל את כל הגזרות כמובנים מאליהם, וכל פעם שקורה אסון קופץ בראש ואינו מבין למה, אבל מתרגל ומקבל בהבנה, ומתנחם בדת או באידיאולוגיה, וחוזר לעיסוקיו הקטנים.
ויש את הישראלי שחסר את הדת או האידיאולוגיה בכדי להתנחם, הוא לא רואה שום הצדקה בעוול, והוא סובל, והוא מחליט לעזוב, לברוח.
שניהם אינם עושים מאומה בכדי למגר את הסרטן שרק גדל ומאיים להשמיד אותנו, וכבר מקשה ופוגע בכל רמות החיים.
אני לא יכול להיות אופטימי ולקוות שהכול יהיה בסדר, שהטובים תמיד ינצחו. הקב"ה הבטיח לנו גאולה, אבל המחיר לא נקבע, וכמה שאני מפחד מהמחיר הזה, המחיר שאנחנו כבר היום משלמים, וזה שאנחנו עוד עלולים לשלם.
וכמה מתאים הדבר לחודש אלול.
