שלום לכם קוראיי הנאמנים.

ישנו היום גל שהולך ומתחזק של פוסט ציונות. הגל הזה לא מופיע אך ורק בקרב חלק "מידידינו" בעולם באירופה ובארה"ב, אלא מופיע אפילו בקרב חלק קטן אבל מאוד משפיע באוכלוסיה היהודית של מדינת ישראל, מה שקרוי היום: שמאל קיצוני(להבדיל מהשמאל הרגיל-הציוני). בעיקר הוא מוצאי את ביטויו בקרב אנשי אקדמיה,תרבות ותקשורת. לגורמים רבי השפעה אלו יש 'תרומה מכרעת' ללחץ הבינלאומי על ישראל, עד כדי שלילת הלגיטימציה של קיומה.  

השאלה היא מה מניע את הגל הזה, את התחושות והדעות האלו?  ניתן כמובן להציע הסברים פשטניים יחסית כמו אנטישמיות(מצד הגויים) ושנאה עצמית(מצד היהודים), ניתן להציע הסברים נוספים(שאינם בהכרח סותרים). אבל אני רוצה לנסות לגעת בנושא מזווית קצת פחות מדוברת.

"לבי במזרח ואנוכי בסוף המערב"

"לבי במזרח ואנוכי בסוף המערב"

רבי צדוק הכהן מלובלין(צדקת הצדיק) כותב שישנה משמעות מיוחדת לכל גלות של עם ישראל: עם ישראל אינו מגיע סתם לגלות מסוימת אלא במטרה לקחת ממנה את הדברים הטובים שבה, את הצדדים הטובים אצל אותו עם ותרבות. בהקשר הזה אפשר לראות דבר מעניין: הרוב המוחלט של עם ישראל שאכן לא נשאר בסביבת המזרח הקרוב(עיראק,פרס,תימן) היגר לארצות המערב(אירופה,צפון אפריקה,צפון אמריקה) כשמתוכם רובם גלו דווקא למדינות נוצריות בעלות שפות,תרבות וצורות חשיבה שונים  לגמרי מאשר בסביבתו הטבעית של העם היהודי. בהקשר הזה חשוב לזכור שגם הערבים המוסלמים השתמשו בימי הביניים בצורות חשיבה יווניות-מערביות(לדוגמה, אפשר להעיף מבט במורה נבוכים לרמב"ם המצטט פילוסופים ערביים רבים הממשיכים את דרך החשיבה היוונית). מדוע זה קרה? מדוע גלגלה ההשגחה העליונה  שהעם היהודי יגיע ברובו המוחלט למדינות אלו ולא לסין והודו למשל, שלא היו פחות מפותחות משום בחינה ממדינות אירופה באותה תקופה?

אם ננסה להמשיך את כיוון המחשבה של רבי צדוק, זה היה נצרך משום שהתיקון שעם ישראל היה צריך לעבור בגלות, חייב היה להתבצע דווקא לא בסביבה הטבעית שלנו, כלומר דווקא בסביבה שונה משלנו שבה נוכל להביא אל תוך היהדות  את הצדדים שלא היו קיימים בה. הצורך של היהודי בהכרת התרבות ההודית קטן הרבה יותר מאשר הצורך שלו בהכרת התרבות הצרפתית. מכל האמור לעיל עולה המסקנה שעם ישראל  במקורו הוא עם 'מזרחי': השפה העברית דומה הרבה יותר לשפה הערבית מאשר לאנגלית או צרפתית. חיי האמונה(בניגוד לכפרנות המערבית), ערכי המשפחה, צורת החשיבה הפנימית(והלא-רציונלית בהכרח) אפילו החום האנושי בניגוד לניכור האירופי- ביתו הטבעי של היהודי הוא ארץ ישראל שנמצאת במזרח התיכון ולא בסקנדינביה. לפי כל פרמטר עם ישראל דומה יותר לעם ההודי,הסיני או הערבי מאשר לאנגלי.

אז מה הקשר לאנטישמיות?

" אם מדינת ישראל קמה בגלל השואה אז שהאירופים יקימו להם מדינה. למה זה בא על חשבון הפלסטינאים?"  (נשיא איראן ימ"ש)

זה ציטוט שראוי לשים אליו לב,  כי הוא מבטא תחושה רווחת גם בעולם וגם בקרב השמאל הקיצוני בישראל. מדינת ישראל נתפסת אצלם כאוסף של אירופאים שאינם שייכים כלל לאזור, ובאו לנצל את משאביו ולשעבד את תושביו הטבעיים והחוקיים(ערביי ארץ ישראל). משהו כמו הקולוניות האירופיות באפריקה. חלק מזה נובע כמובן מההתעקשות של מדינת ישראל לבסס את זכות קיומה בעולם על טיעון השואה(במקום על התנ"ך), אבל חלק לא קטן מזה נובע מצביונה של המדינה: מדינת ישראל-בשפתה,תרבותה,לבושה ואורחות חייה מנסה להידמות עד כמה שניתן למערב ה-'נאור' והליברלי. זה לא שאין  דברים טובים לקחת מהמערב, אבל השאלה היא בסופו של דבר האם אנחנו עם המושרש בזהותו(המזרחית) אבל מאמץ לעצמו אלמנטים נוספים, או שמא רק חיקוי דהוי של המערב. מאחר שכך אנחנו רואים את עצמנו וזה מה שאנחנו אומרים לעולם, בא העולם ואומר בצדק: אינכם שייכים למזרח התיכון,אתם לא בני בית פה אלא כובשים. וממילא גם זכותנו על הארץ  אינה מובנת מאליה.