גרגירים של רצון טוב

נתנאל קראוס, כ"ז באלול תש"ע,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

שילה בשבת. פעם. דיברנו על האופי השונה של בני המקום. על אספלט מסמול ואדמה מימין. מה קורה כשאני אומר ארץ ישראל לאדם שחי ביער של בטון ואספלט, ולעומתו, תחושתו של מי הקם מידי בוקר אל מול שטחי אדמה פרושים, גבעות, דיונות, צמחיה טבעית. החיבור, החספוס. השוני. בזמנו נשענתי בחיבה על הרעיון, על הטעינה הכל כך הכרחית שחייבה אותי להתרחק מן העיר הצפופה. הצמתים ההומים. עשן האגזוזים. לבסוף, הסתבר, כמיהת העירוני שבי זירזה להנחות שאינן בהכרח. שיש יוצאי דופן אקסצנטרים.

ממקום אחר. עם רשמים מארץ השפלה. שונה. רחוקה.
יושבים על ספסל עץ. מימין, באופן קבוע, הושרש לקרקע פח ברזל מרוסס גרפיטי. משמאל תחנת רוח דוממת. אוניות משא מתקדמות, קורעות בכבדות את הפלטה הגלית, הקרה. חלונות הבתים מוגפים מפני משבי האוקיינוס. מביט בקרקע, בוחן לבני חרסית עקומות. מתמקד בלבנה, בפינות המעוגלות, בנקודות צבע זעירות. מתפעל ממה שהם עושים עם הגרגירים שלהם. ושלהם הרי כמוֹת שלנו. אך ההבדל בין מה שהם עושים עם הגרגירים שם לבין מה שאנו עושים בשלנו. מה שבונים. האווירה. השיטה. החוק.

כעת בחזרה, עם תיקים מול מסילה צפונה בתחנת הרכבת. בארץ עברית, והכרוז מודיע בעברית - גם אם אינה צחה. והשלטים שבעברית. הקונספט הזה. שכולם פה יהודים. שזו לא עוד ארץ או מדינה. שברציף ממתינים דמויות שהזרות בינם מוגבלת בקשר דם בן אלפי שנים. בקשר רוחני. והממתקים במכונות, כולם, כשרים. לא רק סניקרס. בחזרה לעבודה כמה שעות לאחר מכן, עדיין, ולמרות המסורת של השוקולדים מחו"ל, החבר'ה קיבלו מארז של מקופלת.

והוא.
על מה הוא מדבר. מאיפה זה מגיע, מניע אדם להתרחק, בכזו עוצמה. תחבורה ציבורית בשבת. אוכל לא כשר. לעצב תרבות חדשה סביב אוכל ותחבורה. עם דגש על האוכל. כי אוכל זה חשוב. כי הוא רוצה. והוא נלהב גם בעיני מארחים הסולדים מן הרעיון אך מקפידים לחייך בנימוס.

ומשום שתמיד קיים הסיוג הטורדני, בן אדם עם כל כמה שינסה יישאר הרי נאמן למכורותיו, לא? ידבק בקרוב, לפחות במשהו. חשוב לו שידעו. מצביע על בחור המתנדנד בדרך דומה. שהנה הוא יודע והוא לא חי בארץ יהודית. כי בשביל מה הקמנו מדינה יהודית. מי צריך את זה. בא לו מדינה אירופית במרחב מוסלמי, במזרח התיכון, או רק דרכון נכון. קצת חשובה לו העברית. ובטח עוד כמה דברים שבאם יעמידום למבחן ירחשו בקרבו. אבל באופן כללי, זהו. דרכון, בית, סופרמרקט ושכנים אירופאים. אירופה הוא חפץ.   

ערכים. תאווה אישית גרידא. רצון עז, אינדיווידואלי. להיות איש העולם הטועם. חופשי. מובל בידי עקרונות או סקרנות. האם זה משנה. אין צורך להיות גאון גדול בשביל לנגוס במסורת, צריך רק להתנתק ולעודד אחרים להצטרף. אז זה כבר לא משנה, ערכים או עקרונות, הפוטנציאל שלילי.

ולהגיד שהוא טועה? שזה לא קוסם. שזה לא מעניין. שזה לא מזמזם בך לארוז תיק על הגב ולצאת לחוות. לאגור מלאי סיפורים. עוד אדמה ועיר. מדרכה ועץ. ואלפי פרטים חסרי שם, לגביו, כאלו שמעולם לא יבחין בהם. ולשיטתו. הדרך בה מגמד דרך חיים ענפה בהינפי משפט. שמזה השטויות האלו כשרות, שבת. כביש, הר. נתח בשר זר. הרי ככל שיטעם, שיראה, והריגוש יפחת. הטעם הפנומנאלי, הבראשיתי, הנחשק, שלהם, יתעמעם מידי נגיסה. פתאום יבחין שגם שם חלק מן האנשים דוחפים. בדמויות שזורקות ניירות ברחוב. מכוערים ויפים.

יתבולל. ימצא עצמו פעם בשנה, בכל זאת, בבית כנסת. ילדיו יתנתקו, יחזרו בתשובה. הכל פתוח לשינויים. מצד שלישי, ובמקום לגמד, יתכן והתבוללות היא מציאות. חלק מן העסק. נשמות שאינן אמורות. בחירה מכוונת. ומבחינתנו ערבים זה לזה עד גבול מסוים.

שורת בניינים נשקפת מחלון הרכבת. קו אופק חוּם, שרבי. יופי מאוד פנימי. וההשוואה עומדת בעינה. עם זאת, כל אחד והגרגירים שלו. המראות, המחוות, הפירורים שאסף בדרך. במבטים. בשמיעה. חלקיקים קטנטנים, מינורים. ויום אחד צריך לגבש דעה. חיוב מהותי, פנימי. לפתוח את קופסת הפאזל. להתחיל לאפיין ולהגדיר. לתפוס מרחבים שלמים ולתחם. לפסול ולאמת. הבניית מציאות אישית. שביל חייו.

גרגירים של רצון טוב.
מה נעשה בהם.