אמצעים כשרים

נתנאל קראוס, ט"ו בתשרי תשע"א,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

אור ירוק בג'ימייל. אני לוחץ ו-"אהלן.." מה שלומך, ברוך שובך לארץ. שליח חזר. מתגלגלים למה קורה, מה עושה, מתכנן. אני מספר לו מה אני עושה והוא שואל אם "זה נכון מה שאומרים על עולם הפרסום"?
"מה אומרים"?
הוא אומר מה שאומרים.
אני אומר שמה שאומרים זה נכון. הם יודעים מה שהם אומרים.
אבל שם זה נשאר, באמירה סתמית, שלילית, טרחנית. אומרים. ככה זה כשאין קופי בסביבה, כשאין הנעה לפעולה. ביציאה מן החנות, כשהם יסתכלו בשקית, ובחשבונית, ימלמלו במנטרה השברירית. זו שאין בכוחה מול הדחף המותנה אשר הונדס לתת תודעתם בידי צוותים מיומנים.
"אם אינך יכול להילחם בהם הצטרף אליהם, בנתיים". גם את זה אומרים. בערך.

מספר ראשי שנה אחורה. קורות עץ תומכות בגג משולש, כנסייתי מה. פלטת עץ ועליה פרושה מפה לבנה. כיסאות ברזל מתקפלים, חומים. יושבים בשורה האחרונה בבית הכנסת, שנינו. סידורים. כמה דפים של פרשת שבוע, ספרים. הוא משקיע. נותן את הלב. מבטו תוהה, שואל מה אני עושה, בכל זאת ראש השנה וצריך להתנהג בהתאם. היום ה' כותב. עם עט, בלי מחק. תן את הביצוע הכי טוב שלך, יש עוד צ'אנס.
לפני, אחרי, נו... אעפס. אבל בראש השנה, באמת... גוואלד.

יושבים בפארק. על שמיכה כחולה המוכתמת מארוחות צהריים קודמות. דשא. ילדים עם סקייטבורדים מלהטטים על רמפות בטון מכוסות גרפיטי. אוויר כמעט-צח, והרחק ממסכי המחשב. מדברים על סופ"ש. יום כיפור.
"צמים?", שואל.
מה זה משנה, מה הם עונים. הם צמים. הם לא צמים. יום כיפור. ואני, אני אוהב את יום כיפור? לצום? להתפלל?  לא כל כך. יש איזה עניין פתוח עם היום הזה. עם כמה אנשים שיודעים למרר בבכי אבל שבוע לאחר מכן הדמעות מתנדפות להן, חולפות עם הרוח. גם בשבוע שלפני.
קורבנות. צומות. דמעות זמניות.
הכל כל כך זמני פה.

בגלל סממנים. בגלל שיש לי כיפה על הראש. בגלל שאני דתי. אז אני חייב לשחק אותה. להיות מנומס, כביכול כריזמטי, מסתורי. על הקצה. לא משגע, מטפטף. לא משדל, משתף. פה הערה, שם אנקדוטה. הלצה. הכל ברוח טובה. ובדגש על "ספונטנית".   
הפצת יהדות. קירוב. דתיים מוכרנים. בוא ואסביר לך. אי פעם שאלת את עצמך. אתה יודע למה צמים ביום כיפור. מה אכפת לך - תשתדל. זה חשוב.
וואו. פעם זה גם היה ככה? פעם יהודים החזירו בתשובה? עמדו בצומת עם נרות שבת או עלונים? פעם פעם. אני יודע שהיו נביאים, וריש לקיש. אבל זה היה שונה, היה שם סטייל. דרמטיות. ניסים. פחות פוצ'י מוצ'י. לא?

בקורס שליחים של בנ"ע העולמית, בזמנו, בחורה אחת בכתה. זה היה ביום רביעי, בתחילתו של סשן בן תשע שעות. היא עמדה מול שאר הקבוצה ולא הצליחה להגיד את השם שלה. עד היום את זוכר את השם של המדריך, את ההוראות. להוציא את הידיים מהכיסים. יציבה. להסביר עם הידיים. כיצד לנגן את השם, שיזכרו. פס רץ בן תשע שעות של דיבור אינטנסיבי מול קהל המחמיא במחיאות כפיים סוערות והפסקות קטנות לקפה ומאפה. אני רק משער, והרי כיצד ניתן להגדיר פחד במה, התנגדות לנטייה טבעית, או להתגבר עליו אם לא על ידי התנסות. מכת אש. קשה באימון, לקראת הקרב. אז היא בכתה. כי זה לא אמור, זה כפוי. מצריך מאמץ, מעייף, ובעיקר מעיק.

אי שם בדרא"פ הוזכר מאמץ שליחותי. מן לאות שלכשלעצמי לא הצלחתי להגדיר, אבל קיימת. משהו שמחייב כוס תה וחצי שעה של שקט. לנשום. לא היית זו החגיגה הקרניבוריסטית בה מצטיינים הדרא"פים. גם לא ערבי החברה, הכנת השיעורים, הימים המלאים, או הבילויים עד השעות הקטנות. היה זה התפקיד, עצם היותנו שם. הייתי מישהו אחר. חייכתי והייתי קול, טוב.. בהתחשב בנסיבות. השתדלתי. למדתי. הקשבתי לאנשים. החמאתי לחוכמתם. התפעלתי מיכולתם. ביליתי עמם. ואת דעתם הערכתי. לא העברתי ביקורת. ובעיקרו דיברנו על דברים ברומו. ים סבלנות.
בערב את דלת העץ סגרנו חרישית.
פסענו למטבח.
הרתחנו מים.
ארל גריי.
2 כוסות.
1 סוכר.
עוגיה.
אההההההה...נחה שוברת חצי גופו של אדם.

האין פה צביעות? רמאות? זו אמת?!
מילה אובדת לאותה התעוקה. זו שמעולם לא הצלחתי לתרגם. ואז מופיע רעיון מקביל. תוהה, משווה, הייתכן? מה? האם היית זו באמת הצגה? או שמא הצגת אמת. וכן, זה משנה. כי אני זוכר את הכִּסתוחים. המאמץ לכסות ויכוחים. להסתיר. שלא יראו. בל ישמעו. ישבצ"ים אפופי להבות. אל תצעקי. תרגע. תתאפסו. חילול ה'. צריך לשמור על תדמית. יח"צ. 
הברירה שמבצעת הסוכנות על תתי מחלקותיה. העדפת הכריזמטיים והממולחים. המדליקים, נושאי החן. סדנאות מזורזות ביחסי ציבור. סדנאות דיבייט. מערכת משומנת המזינה עצמה. התנהלותה מן אחורי קלעי השליחים.
הו אלוקים! אני הייתי חלק מזה.
אמנם אין חרטה, לא. אך עכשיו, והרבה אחרי, מבחין שהמשימה היית כרוכה במשחק אישי. מתיש. שאינו נאמן, תמים, אמיתי או משקף מציאות בהכרח. וזה בסדר. אומרים.